ההכרה העמוקה והמתמדת בפלא הקיום הפכה לחלק מהמודעות הדתית של היהודי. 
שלוש פעמים ביום אנו מתפללים: "מודים אנו לך… על ניסיך שאתנו בכל יום. על נפלאותיך הרבים…" בתפילת ערבית אנו מצטטים מספר איוב: "עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר" (פרק ט', פסוק י'), כל ערב אנו מכריזים: "יוצר אור ובורא חושך". 
פעמיים ביום אנו אומרים: "אלוהינו אחד". מה המשמעות של החזרה הזאת? על תיאוריה מדעית מוכרזת ומקובלת אין צורך לחזור פעמיים ביום. עלינו להחיות את התובנה שבפליאה כל הזמן. מכיוון שיש צורך בפליאה יומיומית, יש צורך בתפילה יומיומית. תחושת הנסים שאתנו מדי יום ביומו, תחושת הנפלאות הרבים, היא מקור התפילה. אין אמונה, אין אהבה, אין מוסיקה אם אנו מקבלים כמובן מאליו את ההצלחות או התבוסות של החיים. אסור ששגרה של סדר חברתי, פיזיקלי או פיזיולוגי תכהה את תחושת ההפתעה מעצם העובדה כי קיים סדר חברתי פיזיקלי או פיסיולוגי. אנו מאומנים לשמור על תחושת ההתפלאות על-ידי אמירת תפילה לפני האוכל. בכל פעם שאנו עומדים לשתות כוס מים, אנו מזכירים לעצמנו את המסתורין הנצחי של הבריאה, "שהכול נהייה בדברו". פעולה לא חשובה, וציון של נס עליון. בבואנו לאכול לחם או פרי, ליהנות מניחוח נעים או מכוס של יין, כשאנו טועמים את הפרי הראשון בעונה, בראותנו קשת בשמים או את האוקיינוס, כשאנו מבחינים בעצים בפריחתם, בפוגשנו חכם גדול בתורה או מלומד חילוני, בשמענו בשורות טובות או רעות – בכל אלו מצווים אנו לקרוא בשמו הגדול ובהכרתנו בו. אפילו כשאנו מבצעים פעולה פיסיולוגית, אנו מברכים: "ברוך אתה ה'… רופא כל בשר ומפליא לעשות." זוהי אחת המטרות של החיים היהודיים: לחוות מעשים שבשגרה כהרפתקאות רוחניות, לחוש באהבה ובתבונה הנסתרות שבכול.
אברהם יהושוע השל / התפילה