"ומה הבלהה שלי? ובכן, אני די אדיש לקשקושי זומבים או למתקפות של חוצנים. אני חושש מהאפשרות שבני האדם שמסביבי יאבדו את ההומור. וכשאני מדבר על הומור, אינני מתכוון ליכולת לספר בדיחה או לקרוע מישהו מצחוק. הומור, מבחינתי, הוא היכולת להתבונן על עצמך באירוניה. לצחוק על עצם המחשבה הילדותית כאילו אתה מרכז העולם, וכאילו מה שמעסיק אותך כרגע אמור להסעיר באותה מידה גם את השמיים והארץ וכל צבאם.

בתקופות חסרות הומור בהיסטוריה אנשים הרבו להזמין זה את זה לדו־קרב. המשפט החגיגי "העולם הזה קטן מדי עבור שנינו" הוא הביטוי המושלם של חוסר ההומור, והוא תרם רבות לתעשיית הנשק, המלודרמה והקברנות. מיתר הבחינות זה היה די מצער, וגם, בואו, נוטה לחזור על עצמו, להישחק ולשעמם. תמיד חששתי שביום שבו תאבד האנושות את ההומור, כל אי־הסכמה תצלצל כמו הזמנה לדו־קרב, וכל מחלוקת תהפוך למלחמה… ובקיצור, כבר מזמן לא מדובר בתסריטים דמיוניים. בתי קפה, עלמין או כנסת. הבלהה כבר כאן. וכל הכבוד לנו שהצלחנו במו ידינו לעשות את זה. במאמץ מתמשך, בשקדנות ובמסירות אין קץ הצלחנו לשתק, כמעט עד היסוד, שתי תכונות־על של העם היהודי. 

שתי תכונות שהיו אמורות לככב ברשימת ההון האנושי שאנחנו כל כך מתפארים בו:
א - ההומור היהודי. ב - אמנות המחלוקת. היכולת לא להסכים עם שום מילה שאתה אומר, ועדיין לסרב בתוקף לוותר עליך. כל מי שלמד מעט יהדות מכיר את ההכרזה הנרגשת על כך שגם בשיא חילוקי הדעות בין בית שמאי לבית הלל, הם לא נמנעו מלהתחתן אלה עם אלה. הם סירבו לתת למחלוקת להפוך לאיבה אישית. זה דרש המון מאמץ ורצון טוב, ואין ספק שבית הלל התאמצו ורצו קצת יותר. או הרבה יותר. ולכן הם אלו שנבחרו להוביל.
שתי אלה, אמנויות ההומור והמחלוקת, קשורות ותלויות זו בזו, ושתיהן כרגע בשפל היסטורי. אבל אין שום חברת דירוג בינלאומית שתאותת לנו על כך. זה לגמרי שלנו."

ג'קי לוי/ מתוך הטור שלו בישראל היום