top of page
אתגר 26
עשרים ושישה ימים לעומר - הוד שבנצח
הוד שבנצח
ספירת ההוד שבנצח מקפלת בתוכה הבנה בסיסית שאנחנו חלק מכלל, חלק מהנצח. ההוד- ענווה, היא ההבנה שאני לא מושלם.ת. יש בי חלקים שבורים, ועל כן יש דברים גדולים ורמים ממני. עליי לחיות ביראה כלפי חלקי באינסוף. אם ברצוני להתמיד בצורה נכונה, אל לי לעשות זאת בעמידה תקיפה וללא פשרות, שכן זה עלול לגרום להרס. כדי להיות נחוש.ה ויעיל.ה צריך.ה מידה מסוימת של קשב ופתיחות, וזאת היא ספירת ההוד שבנצח. הקשבה לזולת עשויה לעורר את האדם להיות קשוב.ה לעצמו.ה, לברר בקרבו.ה את מקור המוטיבציה שלו.ה. הקשבה למציאות גם מאפשרת לאדם לשתף אחרים ביזמות שלו.ה. לעומת האדם האטום.ה והחשדן.ית שרוצה לעשות הכל לבדו.ה ואינו.ה מסוגל.ת להיפתח לאפשרות של התערבות אחרים בעבודה שלו.ה, מידת ההוד תאפשר למידת הנצח לכלול גם אחרים שמעוניינים להיות חלק מהמפעל שאותו אדם הקים.ה. ייתכן אפילו שהמגמה המקורית תתרחב בעקבות ההשפעה של האחרים המצטרפים למאמץ. עליי ללמוד את המקצב הנכון בין מאמץ כביר לבין קשב למציאות ונתינת מקום.
אך עם זאת לשים לב, שכן לעיתים מרוב ענווה אני עלול.ה לפחד לפעול.
אל תתנ.י לפחד מהמחשבה שאת.ה אפסי.ת לעומת הנצח- לשתק אותך. רבים טועים לחשוב כי ענווה היא שפלות, הסתרת הטוב שלי. הבעיה שזוהי ענווה שקרית. בו בזמן מידת ההוד היא גם הודיה והודאה על הטוב שבי. להכיר בטוב שיש בי זו איננה שחצנות. עלינו להכיר את עצמנו, לדעת מהן תכונותיי ומידותיי על שלל גווניהן ולהודות על כל מה שאני- על הטוב, ועל הפחות טוב. רק מתוך ההבנה הזו, אוכל לצאת החוצה ולהביא את כישרונותיי לעולם בצורה בריאה ונכונה. ההתמדה ניזונה מחוזק פנימי. הוד שבנצח היא ההכרה בעובדה שענווה אמיתית אינה באה על חשבון כוח ההתמדה, אלא להיפך. אם אדע לקבל את מה שאחרים מעניקים לי, אוכל לצמוח ולהתחזק. אך אין זה דבר של מה בכך, כיוון שלהודות בחלקים החסרים שלי, ולהקשיב לאחרים במה שקשור בי איננה משימה קלה כלל וכלל. לטוב ולרע. עניין זה יכול להתקיים רק דרך ספירת ההוד שבנצח, הכוללת בתוכה שילוב בין מידת הענווה ומידת הסבלנות.
בחנ.י את עצמך
בוא.י נעמיק
"ענווה איננה שפלות. היא רחוקה ממנה עד כדי כך שהרמב"ם תיאר אותה כשביל הזהב שבין שני קצוות, שִׁפלוּת וגאווה. שפלות היא הערכה עצמית נמוכה. העניו מעריך את עצמו, ובטוח בהערכתו זו, ועל כן אינו זקוק לאישור מפי אחרים. על כן אין העניו מרגיש צורך להוכיח את עצמו ולהראות שהוא חכם מהאחרים, פיקח מהם, מוכשר מהם או מוצלח מהם. הוא בטוח בעצמו מפני שהוא יודע שה' אוהב אותו. הוא יודע שה' מאמין באדם גם אם האדם מפקפק בעצמו. אין לו צורך להשוות את עצמו לאחרים. יש לו משימה משלו, לאחרים משימות משלהם, ועובדה זו גורמת לו לרצות לשתף איתם פעולה, לא להתחרות בהם. לכן, העניו יכול להעריך אנשים אחרים על פי מה שהם. הוא אינו חווה את הזולת כראי לו־עצמו, כמי שכל מהותו היא לשקף את ערכו. מי שבטוח בערך עצמו יכול להעריך אחרים כערכם עצמם. מי שבטוח בזהותו יכול להוקיר אנשים שאינם כמותו. הענווה היא מוכוונות של העצמי אל מה שמחוצה לו. היא ההבנה של האדם שלא הכל סובב סביבו."
הרב ד"ר יונתן זקס / פרשת שופטים
"איזהו החכם הלומד מכל אדם. שנאמר: מכל מלמדיי השכלתי"
מסכת אבות פרק ב', א'
"מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להיסגר בתלמודו השטחי לבד, כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה."
הרב קוק / "אורות הקודש"
שיר של יום
גנב / אביתר בנאי
תמיד אני צריך להיות הכי חשוב בכיתה
כל הענוה הזאת זה רק כדי להוסיף כבוד
כשאהיה גדול אהיה הכי גדול מכולם
אני אראה לך להם לכם לכולם
אכנס בכל החלונות אכנס דרך הקירות
עד שאהיה קיים אהיה קיים הכי קיים בעולם
גנב
ילדים מהכיתה מסתכלים על תמונות במחשב בהפסקה
אני עושה את זה גם עושה את זה גם וזה מרגיש לי רע
לאהוב לאכול זה לא לאהוב לאהוב לאכול זה לא אהבה
פשוט לועס דורס הורס נועץ נואף לועס ובולע
גנב...
העולם הזה האדום האדום הזה...
האתגר היומי
עליי ליצור משהו במו ידיי ולדעת להעריך את התוצאה הסופית של היצירה כפי שהיא.
בלי להתפאר או להשוויץ יותר ממה שהדבר ראוי לו, בלי להמעיט מהתוצר המוגמר,
ואף להודות אם אני אוהב.ת את מה שיצא.
bottom of page