לעיתים קרובות, בעת ביקורו אצלנו, נהג סבי להביא לי מתנה.
פעם הביא לי סבא כוס נייר קטנה. הסתכלתי לתוכה בציפייה לגלות בה דבר - מה מיוחד אך היא הייתה מלאה באדמה. "לא מרשים לי לשחק באדמה", אמרתי לו מאוכזבת. הוא חייך אלי בחיבה, קם, לקח קומקום תה ממערכת הכלים של הבובות שלי והוביל אותי אל המטבח, שם מילא אותו במים. כשחזרנו לחדר הילדים הניח סבא את הכוס על אדן החלון והושיט לי את הקומקום התה. "אם תבטיחי לשים מעט מים בכוס כל יום, משהו עשוי לקרות", הוא אמר לי.
הייתי אז בת ארבע וכל העניין לא היה לגמרי ברור לי. הבטתי בו בספקנות והוא הנהן בעידוד: "כל יום נשומהל'ה", הוא אמר לי. ואני הבטחתי, בתחילה לא היה לי אכפת לעשות את זה, והרטבתי את האדמה שבכוס מתוך סקרנות לדעת מה יקרה. אבל ככל שחלפו הימים ודבר לא קרה, התקשיתי לזכור את משימתי. לאחר שבוע שאלתי את סבא אם כבר הגיע הזמן להפסיק והוא נד בראשו ואמר: "כל יום נשומהל'ה". השבוע השני היה אפילו קשה יותר וכעסתי על הבטחתי. כסבא הגיע שוב ניסיתי להחזיר לו את הכוס, אך הוא סירב לכך ואמר בפשטות: "כל יום נשומהל'ה". בשבוע השלישי התחלתי לשכוח, לפעמים הייתי נזכרת רק לאחר שנשכבתי במיטה ואז נאלצתי לקום להשקות בחושך. אבל לא החסרתי אפילו יום.
ובוקר אחד היו שם שני עלים קטנים וירוקים שלא היו שם בלילה הקודם. נדהמתי. הם גדלו מידי יום לא יכולתי להתאפק וסיפרתי לסבא שלי, בטוחה שהוא יופתע בדיוק כמוני. אבל, כמובן, הוא לא הופתע. סבא הסביר לי שהחיים נחבאים במקומות הרגילים והלא-צפויים ביותר. שמחתי מאוד. "וכל מה שצריך לשם כך זה מים, סבא?" שאלתי אותו. הוא נגע בקודקודי ברכות. "לא נשומהל'ה" , הוא אמר, "כל מה שנחוץ לו זה מסירות".
ברכות סבי, רחל נעמי רגן​