הקול בראש- לתת מקום לעצב




רק בשביל לקבל חיבוק
"מעט מאוד אנשים היו מודעים לצד הזה בעבודתו של הרב שלמה קרליבך", מהרהר בקול הרב צבי מנדל, רבה של קהילת 'קהל בני ישראל' בברוקלין, "אבל הוא נהג לבקר בקביעות אסירים בכל רחבי העולם – יהודים ולא-יהודים כאחד. בכל מקום שנקרה אליו, ניסה לבקר את האסירים המקומיים, בין אם היו מאחורי חומותיו של בית-כלא כלל-ארצי ענק, ובין אם שהו במתקן כליאה כפרי קטן... "מי חש רחמים כלפי אסירים בבית כלא? ישנם גדודים של גומלי חסדים והדואגים לחולים ולגלמודים בבתי חולים. במרכזי החלמה, בבתי אבות. אך מתי שמעתם לאחרונה על ארגון חסד הדואג לאסירים בבית כלא? אנשים אלו הם בין הדחויים, השנואים והזנוחים ביותר בעולם. אך שלמה קרליבך לא שכח אותם..
פעם אחת הוזמן הרב שלמה קרליבך לתת הופעה בחנוכה בפני אסירים יהודים. כשתמה החגיגה, פנה שלמה לאחראי הדת ואמר, 'בבקשה… הייתי רוצה לבקר אצל האסירים האחרים כאן. תוכל להשיג לי אישור?'
"שלמה נכנס לכל תא, חיבק ונישק כל אסיר ושוחח אתו. אחר כך הלך לחדר האוכל, למועדון, למטבח, לכל פינה וכוך בבית הסוהר שהרשו לו להיכנס אליהם, ולא נח ולא שקט עד שצד כל אסיר וּוידא שלא דילג על איש.

לבסוף פנה לעזוב, החל לרדוף אחריו אסיר כהה עור גדל-מידות. 'ראביי, ראביי', הוא צעק, 'חכה בבקשה'. עצרנו מיד ושלמה פנה לעומתו בפנים מאירות. 'כן?' שאל אותו הרב קרליבך במאור פנים. האיש עמד כמה דקות נבוך, כאילו הוא מתחרט על מעשהו הפזיז, ואז אזר אומץ ואמר 'פשוט אהבתי את החיבוק שנתת לי קודם. אכפת לך לתת לי עוד אחד?'

הרב קרליבך עטף אותו בזרועותיו בחיבה. הם עמדו חבוקים שעה ארוכה. כשנפרדו השניים אמר לו האסיר בשקט 'אף אחד, אף אחד, לא חיבק אותי כך מעולם', ואז החלו דמעות לזלוג במורד פניו.

"אתה יודע, ראביי', הוא התייפח בצער, 'אם רק היו מחבקים אותי כך לפני עשר שנים, אני בטוח שלא הייתי בכלא הזה היום".

מתוך הספר הרבי מקרן הרחוב / יוטא הלברשטאם-מנדלבאום