בחנ.י את עצמך

סיזיפוס

מאבק מול פסגות
במיתוס זה (סיזיפוס) אנו רואים רק את המאמץ של הגוף הדרוך להעלות את האבן העצומה , לגלגלה ולסייע לה לטפס במעלה מדרון, מאה פעם וחוזר חלילה: אנחנו רואים את הפנים, הקפיצות, את הלחי הצמודה לאבן, את עזרת הכתף הנושאת בכל המסה המצופה חומר, את הרגל הנשענת ודוחפת, את מלוא היקפן של הזרועות האוחזות, את הביטחון האנושי לחלוטין של שתי כפות ידיים שהאדמה דברה בהן. בסופו של מאמץ ממושך זה, הנמדד במרחב ללא שמים ובזמן ללא עומק, מושגת המטרה. וסיזיפוס מביט אז באבן המתגלגלת תוך שניות ספורות אל העולם שלמטה ומשם יהיה עליו לשוב ולהעלותה אל הפסגות. הוא חוזר ויורד אל המישור. סיזיפוס מעניין אותי באתנחתא קצרה זו, בשעת ירידתו. פנים המתייגעות בסמוך כל כך לאבן, הן בעצמן כבר אבן! אני רואה את האיש יורד בצער כבד אך קצוב אל העינוי, שלעולם לא יראה את סופו. שעה זו, היא שעת התודעה. בכל רגע כזה, כשהוא נוטש את הפסגה וגולש לאט לאט אל מאורות האלים, הוא מתעלה על גורלו. הוא חזק מגושי הסלע שלו. המיתוס הזה הוא טראגי מפני שגיבורו מודע. מה ערך היה לעינויו, אילו תמכה בו, על כל צעד, התקווה להצליח? 
בימינו עובד הפועל כל חייו באותן מטלות עצמן, וגורל זה אינו פחות אבסורדי, אבל הוא טראגי במקרים נדירים- בהם הוא נעשה מודע. סיזיפוס, הפרולטר של האלים, אין אונים ומורד, מכיר את כל ההיקף של מצבו העלוב: במצבו זה הוא הוגה בשעת הירידה. צלילות הדעת שנועדה להיות עינוי, משלימה בעת ובעונה אחת את נצחונו. אין לך גורל שאי אפשר להתגבר עליו על ידי הבוז. בימים מסויימים ירידה זו מלווה בכאב, אבל היא יכולה גם להיות מלווה בשמחה. איני מגזים באמרי זאת. אני רואה לעיני את סיזיפוס החוזר אל הסלע שלו, והכאב היה בהתחלה. כשתמונות האדמה דבקות בכוח רב מדי בזכרון, כשריאת האושר נעשית תקיפה מדי, עולה לפעמים העצבות בלבו של האדם: זה נצחונו של הסלע, זה הסלע עצמו. המצוקה האדירה כבדה משאת. אלה הם לילות גת-שמנים שלנו. אבל האמיתות המוחצות נכחדות כשמכירים אותן. וכך, אדיפוס מציית תחילה לגורלו בלי לדעת זאת. הטרגדיה שלו מתחילה ברגע שהוא יודע. אך בו ברגע, עיור ומיואש, הוא מבין כי הקשר היחיד המקשר אותו אל העולם הוא ידה והרעננה של נערה צעירה. 
אמירה אדירה מהדהדת אז: "על אף כל היסורים, מביאים אותי גילי המתקדם וגדלות- נפשי למסקנה, כי הכל טוב." אדיפוס של סופוקלס, כמו קירלוב של דוסטויבסקי, מנסח איפוא את הנוסחה של הניצחון האבסורדי. החכמה העתיקה מצטרפת להירואיזם המודרני. אין אדם המגלה את האבסורד בלי שיתפתה לכתוב איזה ספר עזר לאושר. "מה? בשבילים כה צרים?.." אלא שיש לנו עולם אחד בלבד. האושר והאבסורד הם שני בנים של אדמה אחת. לא ניתן להפריד ביניהם. תהיה זו טעות לומר, כי האושר נולד בהכרח מגילוי האבסורד.קורה גם שתחושת האבסורד נולדת מהאושר.
"אני קובע שהכל טוב", אומר אדיפוס, והערה זו קדושה. היא מהדהדת בעולם הפראי והמוגבל של האדם. היא מלמדת, כי לא הכל גמור, לא הכל נתמצה. היא מגששת מהעולם הזה אל שנכנס אליו בד בבד עם אי שביעות הרצון והנטיה לייסורי שווא. היא הופכת את הגורל לענינו של האדם, עניין החייב להתיישב בין בני האדם. בזה כל השמחה השתוקה של סיזיפוס. גורלו שייך לו. הסלע לו הוא החפץ שלו. כך גם האדם האבסורדי, כשהוא מתבונן בעינוייו, משתיק את כל האלילים. בעולם, שלפתע הושבה לו דממתו, נשמעים אלף הקולות הקטנים והמתפעלים של האדמה. אלו הן קריאות לא מודעות וחשאיות, הזמנות שלוחות מכל הפנים, הן היפוכו ההכרחי של הנצחון ומחירו. אין שמש ללא צל, וההכרח כי נדע את הלילה. האדם האבסורדי אומר כן, ולא יהיה עוד קץ למאמציו. אם יש גורל אישי, הרי אין גורל עליון, ולפחות, אם יש גורל עליון, הריהו קטלני ובזוי בעיני האדם. מחוץ לזה הרי הוא רואה את עצמו כאדון ימיו. ברגע עדין זה, כשהאדם פונה אל חייו, סיזיפוס, החוזר אל הסלע שלו, מתבונן בסדרת הפעולות נטולות הקשר שנעשו גורלו, נוצרו על ידיו, נצטרפו יחדיו לעיני זכורונו, וייחתמו עד מהרה על ידי מותו. וכל משוכנע בקור האנושי לגמרי של כל מה שהנו אנושי,עיוור הרוצה לראות ויודע כי אין קץ ללילה, הוא נמצא תמיד בתנועה. הסלע מוסיף להתגלגל. אני משאיר את סיזיפוס לרגלי ההר! אדם חוזר ומוצא תמיד את משאו. אבל סיזיפוס מלמד אותנו את הנאמנות העילאית השוללת את האלים ומרימה סלעים. גם הוא סבור, כי הכל טוב. עולם זה, שמעתה אין לו אדון, אינו  נראה לו עקר או חסר ערך. כל גרגר באבן זו, כל הבהוב מינרלי של הר זה שטוף הלילה כשלעצמו הוא עולם. 
עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר עצמנו את סיזיפוס המאושר.
אלבר קאמי / המיתוס של סיזיפוס

"הפריחה ולא הפרי, ההליכה ולא ההתקדמות"
מאיר שליו / מתוך רומן רוסי

מי ייתן בי
את סבלנות
היסמין המשתרג
הייקו ישראלי