"אני קובע שהכל טוב", אומר אדיפוס, והערה זו קדושה. היא מהדהדת בעולם הפראי והמוגבל של האדם. היא מלמדת, כי לא הכל גמור, לא הכל נתמצה. היא מגששת מהעולם הזה אל שנכנס אליו בד בבד עם אי שביעות הרצון והנטיה לייסורי שווא. היא הופכת את הגורל לענינו של האדם, עניין החייב להתיישב בין בני האדם. בזה כל השמחה השתוקה של סיזיפוס. גורלו שייך לו. הסלע לו הוא החפץ שלו. כך גם האדם האבסורדי, כשהוא מתבונן בעינוייו, משתיק את כל האלילים. בעולם, שלפתע הושבה לו דממתו, נשמעים אלף הקולות הקטנים והמתפעלים של האדמה. אלו הן קריאות לא מודעות וחשאיות, הזמנות שלוחות מכל הפנים, הן היפוכו ההכרחי של הנצחון ומחירו. אין שמש ללא צל, וההכרח כי נדע את הלילה. האדם האבסורדי אומר כן, ולא יהיה עוד קץ למאמציו. אם יש גורל אישי, הרי אין גורל עליון, ולפחות, אם יש גורל עליון, הריהו קטלני ובזוי בעיני האדם. מחוץ לזה הרי הוא רואה את עצמו כאדון ימיו. ברגע עדין זה, כשהאדם פונה אל חייו, סיזיפוס, החוזר אל הסלע שלו, מתבונן בסדרת הפעולות נטולות הקשר שנעשו גורלו, נוצרו על ידיו, נצטרפו יחדיו לעיני זכורונו, וייחתמו עד מהרה על ידי מותו. וכל משוכנע בקור האנושי לגמרי של כל מה שהנו אנושי,עיוור הרוצה לראות ויודע כי אין קץ ללילה, הוא נמצא תמיד בתנועה. הסלע מוסיף להתגלגל. אני משאיר את סיזיפוס לרגלי ההר! אדם חוזר ומוצא תמיד את משאו. אבל סיזיפוס מלמד אותנו את הנאמנות העילאית השוללת את האלים ומרימה סלעים. גם הוא סבור, כי הכל טוב. עולם זה, שמעתה אין לו אדון, אינו  נראה לו עקר או חסר ערך. כל גרגר באבן זו, כל הבהוב מינרלי של הר זה שטוף הלילה כשלעצמו הוא עולם. 
עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר עצמנו את סיזיפוס המאושר.
אלבר קאמי / המיתוס של סיזיפוס