בביקורי הראשון בקריית שמונה, עם ההחלטה לעבור מירושלים אליה, היה לקראת אותו 17 במאי. את פני קידמה שדרת ספסלים עטורי כתובות צבע אדומות:
"הצביעו ___ שהרי ___ נגד הקיבוצים". נימוקה המכריע של אותה מפלגה היה: "הצביעו למעננו- אנו נגד הקיבוצים". נימוק עיקרי, חזק, שניתן לתמצתו לכתובת בחירות בת כמה מילים. צריך להודות: גם תעמולה זו השפיעה. סיסמה שאינה נתפסת ע"י הקהל איננה הופכת לתעמולה. מאותם ימים חלפו כבר למעלה משנתיים. כתובות הצבע עדיין קיימות. הקריאה ההיא עדיין חרוטה. עדיין בולטת באדום על ספסלי פלסטיק כתומים. הקריאה עדיין זועקת. היום אני תושב קריית שמונה. כמעט לכל דבר. עיר עם הרבה יופי, שונה מכל דימוי מקובל שלה, משפחתית מאוד, חמה מאוד, אנשיה (ולא פקידיה) קולטים היטב. מערכת החינוך שלה- ברובה מעולה. הפעילות התרבותית מרובה ועוד ועוד. ומזווית הראייה המעורבת של איש קריית שמונה- שעדיין די זר וחדש בתוכה בכדי להיות "ניטרלי", מה יסוד כוחה של אותה תעמולה ארסית נגד הקיבוצים? מה לייעץ לידידים הרוצים בכנות לבטל את יסודותיה של אותה טינה אנטי קיבוצית המסתתרת בבסיס התעמולה המצוטטת? אבליט הפעם צד פחות מובלט: נזקה של ההתנדבות הקיבוצית בעיירות הפיתוח.

בקריית שמונה כיום למעלה מארבע מאות מתנדבים חיצוניים וזמניים, המתנדבים הם מסוגים שונים: אנשי חו"ל מ"שירות לעם" ובני של"פ מבתי ספר במרכז הארץ, חיילות נח"ל, חיילות מחילות אחרים ו"סתם אזרחים": צעירים אנשי ארגונים וולונטרים ופנסיונרים, חברי תיאטרון שנסו זמנית מן הבוהמה ובנות דתיות מ"שרות לאומי". חברי גרעין "עודד" וקיבוצניקים רבים הבאים מידי יום או מידי ימים אחדים מקיבוצי הסביבה. הייתכן שאותם מתנדבים אינן עושים זאת בדרך הנכונה? לעניות דעתי שלוש הן בעיותיה העיקריות של קריית שמונה: חוסר יציבות האוכלוסייה: לארבעה עשר אלף התושבים הנוכחיים "חטוטרת" כבדה- כמעט מאה אלף איש עזבו את קריית שמונה משך שנות קיומה. דימוי עצמי נחות: לרבים מהתושבים הרגשת נחיתות גדולה יחסית לערים אחרות, למרכזים אחרים. האורות במרכז הארץ נוצצים יותר, עליונים יותר. מנטליות של תלות: עיר "מסורת" של תלות, של סעד של "שנור".

תלות בנותנים בלמעלה, בסעד מן החוץ. הפעילות ההתנדבותית החיצונית והזמנית, עלולה "לתרום" לשלוש בעיותיה העיקריות של קריית שמונה: היא מוסיפה לתחושה של "תחנת רכבת", היא מסייעת לרגשי הנחיתות, היא מטפחת את מנטליות הסעד והתלות. לעניות דעתי, רצוי ביותר כי חברי קיבוצים, וכל אחד אחר לא יתנדבו לעבודה בעיירות הפיתוח, אלא, יעבדו בתוכן תקופת חיים משמעותית בתמורה מלאה. עדיף בעיני כי הטובים ישולבו בכל הרמות במערכות העבודה הרגילות.. רק אם יתנו דוגמא אישית אחרת ויבליטו את העובדה כי אינם "עושי טובה" בעבודתם, תצמחנה עיירות הפיתוח. והיה אם בכל אופן תמשכנה ההתנדבויות יש לשנן היטב כי רצויות רק פעילויות ממושכות (הנמשכות כמה שנים) מתכננות.

אפשריות רק יוזמות המסייעות להעביר את השרביט לאנשי המקום ולטפח בהם מעורבות ואחריות. אם נמשיך בהתנדבות ראוי לנו ללמוד על דרך ההתנדבות הנכונה מכמה הלכות צדקה על פיהן נהגו אבותינו במשך הדורות: רצויה התנדבות אנונימית, רק לא פילנתרופית ראוותנית, רק לא התנדבויות גאוותניות ומשפילות. להתנדבות מתבקש שילוב עם חינוך לעבודה. רצויה תמיכה המצטרפת לתביעה ונשיאה עצמית בנטל. רק לא התנדבות של מותרות, רק לא התנדבות המזרימה כספים ופעילויות של שובע. רצויה התנדבות המחפשת כל הזמן את הדרך להתבטלותה, לחיסולה. רצון טוב כידוע, יכול להזיק. כוונות טובות, כבר אמרו, עלולות להוליך אל הגהנום. עכשיו דרושה מחשבה עמוקה יותר. עכשיו, יותר מאי פעם, דרוש ביטול המסגרות הישנות. עצתי לידידים: חידלו להתנדב! חפשו דרכים לעבודה בתמורה. ולמצער- חישבו על התנדבות אחרת: נסתרת, מחנכת, צנועה ושואפת כל הזמן להתבטלותה.
חדלו להתנדב / ד"ר צבי צמרת