בוא.י נעמיק

חלק בנצח
"שמעתי סיפור נחמד לפני כמה ימים", אומר מורי. הוא עוצם את עיניו לרגע ואני מחכה. "טוב. הסיפור הוא על גל קטן, עולה ויורד באוקיינוס, נהנה מכל רגע. הוא נהנה מהרוח ומהאוויר הרענן- עד שהוא מבחין בגלים לפניו, המתנפצים אל החוף. " 'אלוהים, זה נורא', אומר הגל. 'תראו מה עומד לקרות לי!' . ואז מגיע גל נוסף. הוא רואה את הגל הראשון, שנראה עצוב, והוא אומר לו, 'למה אתה נראה כל כך עצוב?'. הגל הראשון אומר, 'אתה לא מבין! כולנו עומדים להתרסק! כל הגלים עומדים להפוך לאין! נכון שזה נורא?' . הגל השני אומר, 'לא, אתה לא מבין. אתה לא גל, אתה חלק מהאוקיינוס..." 

מורי הביט מעבר לכתפי אל החלון המרוחק. לפעמים אפשר היה לשמוע משאית עוברת או את משב הרוח. הוא הביט לרגע בבתים של שכניו, ואז המשיך. "הבעיה, מיץ', היא שאנחנו לא מאמינים שאנחנו באמת כל כך דומים זה לזה. לבנים ושחורים. קתולים ופרוטסטנטים. גברים ונשים. אילו ראינו זה את זה כדומים יותר, היינו משתוקקים יותר להצטרף יחד למשפחה אנושית אחת גדולה בעולם הזה, ולדאוג למשפחה הזאת כמו שאנחנו דואגים למשפחה שלנו. אבל תאמין לי, כשאתה גוסס אתה רואה שזה נכון. 
לכולנו אותה התחלה- לידה - ולכולנו יהיה אותו סוף - מוות. אז עד כמה אנחנו יכולים להיות שונים זה מזה? תשקיע במשפחת האדם. תשקיע באנשים. תקים קהילה קטנה של אלה שאתה אוהב אותם והם אוהבים אותך." הוא לחץ את ידי בעדינות. אני לחצתי חזרה חזק יותר… הוא חייך. "בתחילת החיים, כשאנחנו תינוקות, אנחנו זקוקים לאחרים כדי לשרוד. נכון? ובסוף החיים, כשהמצב הוא כמו אצלי, שוב זקוקים לאחרים כדי לשרוד. נכון?" קולו נהפך ללחישה. "אבל הסוד הוא, שגם בין לבין אנחנו זקוקים לאחרים."
ימי שלישי עם מורי/ מיץ' אלבום