מעמיקים

פלא גדול הוא שעוד לא התייאשתי מכל תקוותיי – שכן לכאורה הן אבסורדיות ואין להגשימן. אף על פי כן אני דבקה בהן, מפני שעל־אף הכול עודני מאמינה, כי יצר האדם טוב בלבו פנימה. אינני יכולה, ואפילו רציתי, לבסס את הכול על מוות, סבל ואנדרלמוסיה. אני רואה את העולם נהפך לישימון. אני שומעת את קול הרעם המתקרב, וסופו לקטול גם אותנו. אני חשה את ייסוריהם של מיליוני בני־אדם – ובכל זאת די לי לשאת את עיניי לשמיים ומיד אני חוזרת ומאמינה, כי הכול יסתיים בכי טוב, כי גם רעה זאת תכלה מן הארץ, ושלום ושלווה ישובו לעולם.
    מיומנה של אנה פרנק 

השמיים שבתוכי
"אלוהים, קשה לפעמים לתפוס ולעכל מה שהברואים בצלמך מעוללים זה לזה בימים פרוצים אלה. אבל, אלוהים, אני איני מסתגרת בחדרי, עיני פקוחות לראות הכול, אינני מתעלמת מדבר ואני מנסה להבין משהו גם מן הפשעים החמורים ביותר, לרדת לעומקם ולחפש את האדם שמאחורי הדברים, האדם הקטן והעירום, שפעמים רבות נעלם כלא היה בתוך ההרס והחורבן שמותירים מעשיו חסרי הטעם.
[...] להשפלה דרושים תמיד שני אנשים. המשפיל והמושפל, כלומר מי שמניח שישפילו אותו. אם האחרון, כלומר הצד הפאסיבי, מחוסן נגד השפלות, הרי הן מתמוססות ונעלמות באוויר. [...] הבוקר רכבתי על האופניים ונהניתי מהשמיים הרחבים המשתרעים לפניי בשולי העיר, ונשמתי את האוויר הצח שאין עליו הגבלות. ובכל מקום תלויים שלטים האוסרים על יהודים לפנות בדרכים המובילות אל חיק הטבע. אבל השמיים משתרעים גם מעל לפיסת הדרך המותרת לנו. איש אינו יכול לפגוע בנו, באמת שלא. אפשר להקשות עלינו, אפשר לגזול מאיתנו רכוש, להגביל את חופש התנועה הפיסי שלנו, אבל הפגיעה האמיתית בכוחנו באה מעצמנו, מעצם המנטליות שלנו. מתוך זה שאנחנו מרגישים את עצמנו רדופים, מושפלים ומדוכאים. [...] החיים יפים בעיניי ואני מרגישה את עצמי חופשיה. השמים שבתוכי גדולים ורחבי ידיים כמו השמיים שמעלי. אני מאמינה באלוהים ואני מאמינה בבני האדם ואני מעזה לומר את הדברים האלה בלי בושה מזויפת. החיים קשים, אבל זה לא נורא. צריך להתחיל בכך שנתייחס אל עצמנו ברצינות, השאר כבר יבוא מאליו. אדם לא צריך להתבייש בכך שהוא עובד על עצמו, זה באמת לא סתם אינדיבידואליזם חולני. ושלום אמיתי בעתיד ייתכן רק כאשר כל אדם יגיע לשלום עם עצמו, ויעקור מתוכו את השנאה לזולת, ויהי מוצאו מה שיהיה ויהפוך אותה למשהו אחר, אולי במשך הזמן לאהבה אפילו, או שמא זאת ציפייה מוגזמת? אבל אני משוכנעת שזה הפתרון היחיד. וכך הייתי יכולה להמשיך ולמלא עוד דפים רבים. את פיסת הנצח המצויה בתוך כל אחד מאתנו אפשר לתאר במילה אחת, אבל אפשר גם להקדיש לה עשרה כרכים עבים.
אני אדם מאושר, ואני מברכת על חיי, כן, גם בשנה הזאת, שנת 1942 לספירה, השנה המי-יודע-כמה-למלחמה."
אתי הילסום / השמיים שבתוכי