Marble Surface

שבוע תפארת

שבוע תפארת

מהי תפארת

רחמנות, אחדות, אמת. תפארת, היא למעשה מידה של שלמות, זוהי המידה שמייצג יעקב אבינו, ולכן היא נקראת מידת האמת. מכיוון שעל פי האמונה יעקב חיבר וקיים בתוכו את התכונות המובילות של אברהם ויצחק, חסד וגבורה, לשלמות שאיפשרה את הולדת עם ישראל. העובדה שתפארת היא מידת האמת, השלמות, לא אומרת שהכל שם שלם. זה אומר למעשה שזוהי המידה שבה עובדים הכי קשה... למה? כי על מנת להגיע לאיזון ומידת האמצע המצויים בתפארת, עלינו ליצור כל הזמן חיבורים. למזג נטיות אופי שונות והפוכות המתקיימות בתוכנו לכדי מהות אחת שלמה. וזה, כפי שכולנו יודעים, איננו פשוט. קל מאוד להיות אדם עם תכונת חסד ולהשתמש בה בנדיבות, קל גם להיות אדם עם מידת גבורה דומיננטית ולהיות חזק ומוביל. אבל לשלב ביניהם, כדי ליצור שלמות שבה הנתינה ממוקדת למקומות הנכונים, שבה הדומיננטיות והיכולת לשים גבולות מנותבים לנתינה המשכית ומדויקת, זה דורש מדידה מדויקת ובחינה פנימית המשתמשת במידת האמת שלנו. תפארת היא למעשה המעבדה הפנימית שלנו. כן, מעבדה. כי צריך כל הזמן לבדוק לאיזו מידה לתת דגש. האם לעדן את הגבורה, או לתת גבולות לחסד ולנתינה. ואת זה, אין מה לעשות, צריך ללמוד ואחר כך ליישם.... אז אפשר לומר שתפארת היא מעבדה לחיבור בין הפכים.

ערוך מתוך דף הפייסבוק של האומה- אחדות ישראל

Sunrise over the Wheat Field

אתגר 15

הַיּוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר לָעוֹמֶר - חֶסֶד שֶׁבְּתִפְאֶרֶת

החסד שבתפארת הוא היכולת להיות ברחמים כלפי עצמנו- לאפשר לעצמנו לחזור לרחם- לגדול ולהתפתח וכך גם להסתכל על האדם, הקהילה והסביבה מתוך רחמים- באהבה ובהכלה. לפעול מתוך הזדהות ואמפתיה כלפי עצמי וכלפי האחר. במידת החסד שבתפארת ננסה לבחון את האהבה שברחמים.

"מה שהיטיבה מומו לדעת מאין־כמוה היה להקשיב. אפשר שיאמרו אחדים מקוראינו: הלא אין בזה שום דבר מיוחד, הן כל אחד יודע להקשיב! אבל טעות בידם. להקשיב באמת יודעים מעטים שבמעטים. וכוחה של מומו בהקשבה היה אכן יחיד במינו. היא ידעה להקשיב כך, שבני־אדם שוטים העלו פתאום בדעתם מחשבות נבונות מאוד. ולא מפני שאמרה או שאלה איזה דבר, שהביא את בן־שיחה לידי מחשבות כאלה. לא, היא אך ישבה ופשוט הקשיבה, בכל תשומת־הלב ובמלוא־ההשתתפות. בתוך כך הסתכלה בדובר אליה בעיניה הגדולות והכהות, ואז הרגיש אותו אדם, להפתעתו, כי הנה צצות במוחו מחשבות, שלא שיער כלל שהן צפונות בו. מומו הקשיבה כך, שאובדי עצות או הססנים ידעו לפתע בדיוק נמרץ מה רצונם. ביישנים וחיישנים מצאו בלבם הרגשת חירות ואומץ. אומללים ומדוכדכי־נפש מצאו בטחון ושמחה. ואם היה מישהו סבור שכל חייו הוחמצו ואין להם שום טעם ותכלית, והוא עצמו רק אחד בין מיליונים, אחד כזה שאינו מעלה ואינו מוריד, ואפשר על־נקלה להחליפו באחר כמו שמחליפים קדרה שבורה – והלך האיש וסיפר כל זאת למומו הקטנה, כי אז, בעודו מדבר, נתחוור לו באורח־פלא שכל מחשבתו זו בטעות יסודה, שהוא, כמות שהוא, קיים בין בני־האדם אך פעם אחת, ואין מי שישווה לו בדיוק, ושעל־כן הוא חשוב לעולם בדרכו המיוחדת."

מיכאל אנדה - מומו

רביד פלוטניק יחד עם אביתר בנאי - הריני  

שאלות להתבוננות פנימית

1.איפה נמצא האיזון שלי בין חמלה כלפי עצמי לבין דרישה מעצמי?

2.מה אני מרגיש כלפי עצמי בהקשר של אהבה ורחמים?

3.מתי אני מוכן לתת לעצמי חיבוק ופרגון או לקבל פידבקים מאחרים?

אתגר יומי

 שב בנחת ותקשיב למילים של השיר "הריני". כתוב 10 תכונות שאתה אוהב בעצמך

מיטיבי לכת

חלי ראובן - רות

כל אשה
צריכה לעשות לה
בתוכה
רות אחת כזו
שלא תעזוב אותה לעולם
שתתמסר לה עד כלותיה
שתדע לאמר לה
בכל עת
"כי אל אשר תלכי אלך
ובאשר תליני – אלין
עמך-עמי
ואלוהייך – אלוהיי"
אשה
צריכה לגדל בת
קול כזו
אהבה כזו לעצמה,
נחל שיפכה בקירבה,
כל אשה
צריכה להפרות בה
זרעי אמונה כאלו
שיעמדו איתנים
גם כשהלב שלה
מחליק במדרגות
ומאבד את כוחותיו
גם כשהיא הורסת את עצמה
למרות כל ההבטחות,
תמיד
תמיד
צריכה אשה
שתשב בקירבה
רות אחת
שלא תיתן לה להפריד אותה מעצמה
לא בחייה
ולא במותה
שתדע לאמר לה
מילים משקמות
שמנשימות בה חיים,
בכל שדה
במרגלות כל גורן,
וליד כל איש שתבוא עימו:
"ברוכה את בתי"
"היטבת חסדך"
"אשת חיל את",
כל אשה צריכה
לעשות לה
רות
וראות
ורעות
עם נפשה
ולבוא בקירבה בנועמי נועם ועדינות לב

Sunrise over the Wheat Field

אתגר 16

 הַיּוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר לָעוֹמֶר - גְּבוּרָה שֶׁבְּתִפְאֶרֶת

 

הבעת רחמים והגשת עזרה יש לסייג, כדי שלא להזיק למקבל ולנותן כאחד. מידתיות וריסון עצמי, הבאים מאנרגיית ספירת גבורה, חיוניים לכל אדם הנוטה להעניק את מירב ההזדהות והסיוע-מרחמים (האנרגיה המאופיינת על-ידי ספירת תפארת). משמעת עצמית והתבוננות שקולה יכולות לסייע להבחין בכך שלעיתים חוסר-רחמנות הוא הרחמנות האמיתית. עליך לבקר ולמקד את רחמיך בכדי לבטא אותם בצורה היעילה והבריאה ביותר. פעל בשקול דעת הן כלפי השני והן במידת רחמיך. עליך להבחין מתי לפעול מתוך רחמים ומתי יש להמנע או להגביל אותם. משמעת תעזור לך להכיר בעובדה שלעיתים הימנעות מרחמים היא היא הרחמנות האמיתית, כיון שרחמים אינם ביטוי לצרכי המרחם אלא לצרכי המקבל.

מתוך אתר חב"ד

תן לאדם - תמר בן שושן

תן לאדם לחם – הוא יודה לך שעתיים, 

תן לאדם חיבוק – הוא יודה לך יומיים

תן לאדם אהבה, שיר – זה יחזיק לשנתיים

תן לאדם חינוך לעצמאות פנימית – הוא יודה לך למשך כל חייו.

שאלות‭ ‬להתבוננות‭ ‬פנימית

1.מה מניע אותי לעשות מעשי חסד?

2.על אילו צרכים שלי ושל אחרים אני מנסה לענות?
3.האם יש לי נטייה להתגייס באופן טוטאלי ל"מקרי חסד" למיניהם?
4.האם לנתינה שלי יש נטייה לפגוע בי?
5.האם אני לוקח את עצמי בחשבון?
6.איך אני נותן באופן מצמיח ומתי אני מונע את התמודדותו של המקבל?
7.האם אני מצליח לנהל נכון את האנרגיה שלי?
8.האם יש ביכולתי לסרב בנימוס?

 

מיטיבי‭ ‬לכת

חדלו להתנדב - ד"ר צבי צמרת

ביקורי הראשון בקריית שמונה, עם ההחלטה לעבור מירושלים אליה, היה לקראת אותו 17 במאי. את פני קידמה שדרת ספסלים עטורי כתובות צבע אדומות: "הצביעו _ שהרי _ נגד הקיבוצים". נימוקה המכריע של אותה מפלגה היה– "הצביעו למעננו- אנו נגד הקיבוצים". נימוק עיקרי, חזק, שניתן לתמצתו לכתובת בחירות בת כמה מילים. צריך להודות: גם תעמולה זו השפיעה. סיסמה שאינה נתפסת ע"י הקהל איננה הופכת לתעמולה. מאותם ימים חלפו כבר למעלה משנתיים. כתובות הצבע עדיין קיימות. הקריאה ההיא עדיין חרוטה. עדיין בולטת באדום על ספסלי פלסטיק כתומים. הקריאה עדיין זועקת. היום אני תושב קריית שמונה. כמעט לכל דבר. עיר עם הרבה יופי, שונה מכל דימוי מקובל שלה, משפחתית מאוד, חמה מאוד, אנשיה (ולא פקידיה) קולטים היטב. מערכת החינוך שלה- ברובה מעולה. הפעילות
התרבותית מרובה ועוד ועוד. ומזווית הראייה המעורבת של איש קריית שמונה- שעדיין די זר וחדש בתוכה בכדי להיות "ניטרלי", מה יסוד
כוחה של אותה תעמולה ארסית נגד הקיבוצים? מה לייעץ לידידים הרוצים בכנות לבטל את יסודותיה של אותה טינה אנטי קיבוצית המסתתרת בבסיס התעמולה המצוטטת? אבליט הפעם צד פחות מובלט: נזקה של ההתנדבות הקיבוצית בעיירות הפיתוח. בקריית שמונה כיום למעלה מארבע מאות מתנדבים חיצוניים וזמניים, המתנדבים הם מסוגים שונים: אנשי חו"ל מ"שירות לעם" ובני של"פ מבתי
ספר במרכז הארץ, חיילות נח"ל, חיילות מחילות אחרים ו"סתם אזרחים": צעירים אנשי ארגונים וולונטרים ופנסיונרים, חברי תיאטרון שנסו זמנית מן הבוהמה ובנות דתיות מ"שרות לאומי". חברי גרעין "עודד" וקיבוצניקים רבים הבאים מידי יום או מידי ימים אחדים מקיבוצי הסביבה. הייתכן שאותם מתנדבים אינן עושים זאת בדרך הנכונה? לעניות דעתי שלוש הן בעיותיה העיקריות של
קריית שמונה: חוסר יציבות האוכלוסייה: לארבעה עשר אלף התושבים הנוכחיים "חטוטרת" כבדה- כמעט מאה אלף איש עזבו את קריית שמונה משך שנות קיומה. דימוי עצמי נחות: לרבים מהתושבים הרגשת נחיתות גדולה יחסית לערים אחרות, למרכזים אחרים. האורות במרכז הארץ נוצצים יותר, עליונים יותר. מנטליות של תלות: עיר "מסורת" של תלות, של סעד של "שנור". תלות בנותנים בלמעלה, בסעד מן החוץ. הפעילות ההתנדבותית החיצונית והזמנית, עלולה "לתרום" לשלוש בעיותיה העיקריות של קריית שמונה: היא מוסיפה לתחושה של "תחנת רכבת", היא מסייעת לרגשי הנחיתות, היא מטפחת את מנטליות הסעד והתלות. לעניות דעתי, רצוי ביותר כי חברי קיבוצים,  כל אחד אחר לא יתנדבו לעבודה בעיירות הפיתוח, אלא, יעבדו בתוכן תקופת חיים משמעותית בתמורה מלאה. עדיף בעיני כי הטובים ישולבו בכל הרמות במערכות העבודה הרגילות. רק אם יתנו דוגמא אישית אחרת ויבליטו את העובדה כי אינם "עושי טובה" בעבודתם, תצמחנה עיירות הפיתוח. והיה אם בכל אופן תמשכנה ההתנדבויות יש לשנן היטב כי רצויות רק פעילויות ממושכות (הנמשכות כמה שנים) מתכננות. אפשריות רק יוזמות המסייעות להעביר את השרביט לאנשי המקום ולטפח בהם מעורבות ואחריות. אם נמשיך בהתנדבות ראוי לנו ללמוד על דרך ההתנדבות הנכונה מכמה הלכות צדקה על פיהן נהגו אבותינו במשך הדורות: רצויה התנדבות אנונימית, רק לא פילנתרופית ראוותנית, רק לא התנדבויות גאוותניות ומשפילות. להתנדבות מתבקש שילוב עם חינוך לעבודה. רצויה תמיכה המצטרפת לתביעה ונשיאה עצמית בנטל. רק לא התנדבות של מותרות, רק לא התנדבות המזרימה כספים ופעילויות של שובע. רצויה התנדבות המחפשת כל הזמן את הדרך להתבטלותה, לחיסולה. רצון טוב כידוע, יכול להזיק. כוונות טובות, כבר אמרו, עלולות להוליך אל הגהנום.
עכשיו דרושה מחשבה עמוקה יותר. עכשיו, יותר מאי פעם, דרוש ביטול המסגרות הישנות. עצתי לידידים: חידלו להתנדב! חפשו דרכים
לעבודה בתמורה. ולמצער- חישבו על התנדבות אחרת: נסתרת, מחנכת, צנועה ושואפת כל הזמן להתבטלותה.

אתגר יומי

נסה/י לצייר לעצמך מפה שמגדירה את גבולות הנתינה שלך. נסה/י לכתוב לעצמך 5 חוקי ברזל
לנתינה. נסי/ה להגיד לא על דבר אחד שיכול לגזול ממך אנרגיה היום.

 
Sunrise over the Wheat Field

אתגר 17

הַיּוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר לָעוֹמֶר - תִּפְאֶרֶת שֶׁבִּתִּפְאֶרֶת

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות האיבה

רחמים אמיתיים אינם מוגבלים. הם אינם ביטוי נוסף של צרכיך אשר מוגדרים ע"י נקודת ראייתך המוגבלת. רחמים מושגים ע"י ביטול האני והעמדת עצמך במקומו של השני.

מתוך‭ ‬אתר‭ ‬חב"ד

"תפארת היא יופי שנוצר ממורכבות הרמונית, בניגוד ליהלום נוצץ או צבע יפה שלא נכון לכנות אותם 'מפוארים', אלא קיים בהם יופי אחיד ופשוט. רק כאשר יש שילוב עדין ומחושב, איזון נכון בין רכיבים שונים, יכול להיווצר מארג מורכב והרמוני, ואנחנו נתפעל מה'פאר' שבתמונה הגדולה... בהקשר של הספירות, התפארת פועלת כדי להגיע לאיזון הנכון בין החסד והגבורה, בין הענקה לאיפוק. התפארת היא נתינה מדוייקת ומחושבת. לכן מידת התפארת נקראת גם מידת הרחמים, המתחשבת בדין אך מבקשת למצוא דרך מתאימה ומאוזנת להיטיב עם הזולת. אמנות רבה ועדינות נדרשות כדי ליצור שילוב ראוי בין כוחות נפש מקוטבים, ולהגיע לבסוף למארג כוחות הרמוני ומפואר."

מתוך הספר "קראתיך" - יהושע מילר

מתוך הביוגרפיה של סמל ברקאי שור ז״ל שנהרג במבצע צוק איתן

כשלמד בתיכון הרחיב ברקאי מאוד את תחומי ההתנדבות. בין היתר הוא היה פעיל במגן דוד אדום, בתנועת בני עקיבא ובמתן שיעורי עזר לנזקקים במסגרת התנועה, בארגון לחלוקת מזון "יד אליעזר", בעמותת "שכן טוב" ובגרעין "אודי", המשותף לבני עקיבא ולצופים, שהפעיל בירושלים קייטנה לנוער משכונות מצוקה. התנדבותו העיקרית של ברקאי הייתה מגיל חמש-עשרה במגן דוד אדום. הוא עבר את הקורסים השונים בהצלחה ואף היה למדריך בקורסים זוטרים, ובלט כמתנדב רציני ואחראי שכל נהגי האמבולנסים אהבו לעבוד איתו. כשהביא חולה לבית חולים לא עזב לפני שבדק שהוא מטופל, וידא שהתקשר הביתה והתפלל למענו. במיוחד ידע ברקאי להשפיע לטובה על ילדים פצועים, בחיוך או במעשה ליצנות כמו ניפוח בלון מכפפה חד-פעמית, ולהרגיע את הוריהם הדואגים. ברקאי התעתד להיות רופא בנוסף להיותו תלמיד חכם, סיפרו הוריו, ובעצם כבר הוכיח את יכולתו, שהרי כפי שאמר הרמב"ם תפקידו הראשוני של הרופא נגזר משורש המילה רופא,שהוא לא רק ר'פ'א אלא גם–ר'פ'ה, מרפה, משחרר. עמיתיו של ברקאי בקייטנת "אודי" אפיינו כל אחד מהמדריכים במשפט קצר. לברקאי הם כתבו: "ברקאי – ד"ר תציל אותי – הצלת נפשות נמצאת עמוק בדמו, ואין ספק שעוד נשמע בעתיד על כבוד הרב ד"ר ברקאי שור".

כמה פעמים אנחנו שומעים במותו של אדם על כל התכונות הטובות שלו? מה זה אומר עלינו כחברה? האם זה בהכרח המציאות? האם רק מוות של בן אדם, או בכלל- טרגדיה יכול לעורר אותנו למעשים גדולים?

שאלות להתבוננות פנימית

1.מהי נתינה מאוזנת בעיני? האם יש לי יכולת לנטייה שכזו?

2.מה חשוב לי לזכור היום? מה הזיכרון מעורר אצלי והאם הוא משפיע גם על היומיום שלי?

3.מה הקשר בין זיכרון ואבל לעצמאות ברמה הלאומית וברמה האישית בעיניי? מה הכאב, ה'לב השבור' מאפשר ליצור?

4.איך אני רוצה לעשות את המעבר מזיכרון לעצמאות? אלו מעברים זה מזכיר לי בחיי האישיים?

5.מה אני יכול.ה לתת למדינה שלי? האם ומה אני יכול.ה לתת עוד?

מיטיבי לכת

הרמח"ל כותב במסילת ישרים פרק ד' שאחד הדברים העיקריים החוסמים אדם מלתקן את מידותיו היא הציניות. לפי ההסתכלות המוחלטת של מידת הדין בלבד ברגע שאדם חטא הוא צריך לשלם את המחיר ואת הדין על המעשה שלו. מאותו רגע שעשה טעות אין לקיום שלו כבר שום משמעות מוסרית. מידת הדין תובעת עולם של מוסר מוחלט. הציניות באה ואומרת לאדם-"הכל שטויות-המוסר לא באמת מוחלט"- הרבה פעמים אדם שרוצה להתחיל להתעלות מבחינה מוסרית בחייו רואה כמה עבודה יש לו לעשות, כמה מידות יש
לו לתקן וכמה מעשים לא נכונים הוא עשה ואז הוא ישר מתייאש ומפסיק. חורץ את דינו. אבל כמו שאדם שעושה טעות לא פשוט מפסיק להתקיים, כך אדם שעושה עבודת מידות ורואה שהוא עושה טעות לא צריך פשוט להפסיק. הרי מידת הדין לא קיימת לבדה. בהשקפה מוסרית אפשר לומר שהטעויות שלנו למעשה מתאזנות על ידי מידת החסד ומידת הרחמים, שהיא כמו רחם העוטף אותנו ונותן לנו זמן שמאפשר לגדול מתוך הטעות ולתקן אותה. החרטה שהאדם מרגיש על הטעות היא הדין שלו עליה, העונש שלו הוא עצם זה שהוא עשה את זה. ההסתכלות שהביא הרחמ"ל מאפשרת לחיות עם תפיסת עולם מוסרית מורכבת שמתייחסת אל השילוב של המידות השונות ולא מתעלמת מאף אחת מהן או מתייחסת רק אל חלקן. למעשה אפשר לומר שלפי הרמח"ל המשמעות המוסרית של קיום הזמן הוא ההופעה של מידת הרחמים בעולם המאפשרים לנו לצמוח. רחמים שלא מבטלים את הדין, אלא רק דוחים אותו לסופם,
בדומה למה שאמר ויקטור פרנקל- משמעות החיים זו לא שאלה שעל האדם לשאול את החיים, אלא היא שאלה שהחיים שואלים את
האדם והאדם עונה עליה בכל בחירה שהוא עושה.

ד. לייצין ור.גלון

פיל.png

אתגר יומי

בחר/י תכונה אחת/ מנהג אחד של דמות שנפלה שאתה לוקח על עצמך לאמץ לזכרה ולהמשיך את דרכה כאות תודה.

 
Sunrise over the Wheat Field

אתגר 18

הַיּוֹם שְׁמוֹנָה עָשָׂר לָעוֹמֶר - נֶצַח שֶׁבִּתִּפְאֶרֶת

יום העצמאות ה73 של מדינת ישראל!

מידת הנצח מתייחסת לנצחיות, עקביות ולהתמדה. המשמעות של הנצח שבתפארת הינה היכולת להתמיד באיזון, להצליח להיות אמפתיים לא לרגעים קצרים אלה בקו רציף.

 

נאום הנשיא עזר ויצמן בפרלמנט הגרמני

הזיכרון מצמצם את המרחקים. מאתיים דורות עברו מראשית תולדות עמי, והם דומים בעיניי כימים אחדים. רק מאתיים דורות עברו מאז קם אדם ושמו אברהם ועזב את ארצו ואת מולדתו והלך אל הארץ שהיום היא ארצי. רק מאתיים דורות עברו מיום שקנה אברהם את מערת המכפלה בעיר חברון ועד הסכסוכים הרצחניים המתרחשים בה בדורי. רק מאה וחמישים דורות עברו מעמוד האש של יציאת מצרים ועד עמודי העשן של השואה. ואני, שנולדתי מזרעו של אברהם ובארצו של אברהם- הייתי בכולם. הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן, נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב ה’ את שיבת ציון חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצא, היא מיינץ, ולמדתי תורה בתימן, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב… וכשם שאנחנו נתבעים, בכוחו של הזיכרון, להשתתף בכל יום ובכל אירוע של עברנו, כך אנחנו נתבעים, בכוחה של התקווה, להתבונן לכל יום ויום של עתידנו… נע ונד אנוכי. בתרמיל הזיכרונות על כתפי ובמקל תקוותי בידי אני ניצב בצומת הזמנים הגדול של סוף המאה העשרים. יודע אני מהיכן אני בא, ומתוך תקווה וחרדה אני מבקש לדעת לאן אני הולך.

אמיר גוטפרוינד

"כל עוד המצפן אינו בקוטב הצפוני הוא יצביע על הצפון. לעומת זאת בקוטב הוא משתגע. כך הציונות כאשר הייתה כולה כיסופים לציון הכיוון היה ברור אך משעה שקמה המדינה נשאלת השאלה מה מקומה של הציונות? מה מכאן? לאן?"

נאום דוד בן גוריון בפני ועדת החקירה של האו"ם 1947

לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אניה ושמה, "מייפלאואר" היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם יש אנגלי אחד, היודע בדיוק אימתי הפליגה אניה זאת; וכמה אמריקאים יודעים זאת; היודעים הם כמה אנשים היו באותה אניה; ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם.

והנה לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת "מייפלאואר", יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים: מצות. ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן, באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו

על היהודים מיום שיצאו לגולה.

 והם מסיימים בשני מאמרים: השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין.

 

שאלות‭ ‬להתבוננות‭ ‬פנימית

1.מה היחס שלי לציונות וכלפי מדינת ישראל?

2.מה הכוח של מדינת ישראל והחברה הישראלית בעיני? איפה אני רואה את האתגרים שלה? את המקומות הפגיעים שלה?

3.מה החלום שלי כלפי המדינה? עד כמה אני מרשה לעצמי לחלום על החברה הישראלית?

4.מה אני עושה על מנת להגשים את החלומות שלי? מה מעכב אותי? איך אני יכול.ה להתגבר על העיכובים הללו?

אתגר יומי 

קבל.י על עצמך החלטה אחת, ישימה לשנה הקרובה (עד יום הולדתה הבאה של המדינה)
של משהו למען החברה.

 
Sunrise over the Wheat Field

אתגר 19

הַיּוֹם תִּשְׁעָה עָשָׂר לָעוֹמֶר - הוֹד שֶׁבִּתִּפְאֶרֶת

ההוד שבתפארת - התפארת היא איזון בין ניגודים, כמו מדינת ישראל שהיא קיבוץ גלויות ושיש בה כל כך הרבה אנשים וציבורים שונים
ומגוונים. ההוד מכניסה בלב בעזרת ההודאה, את הענווה. ההבנה שמה שיש לאדם ביד הוא לא מובן מאליו מרסן אצלו כאדם את הגאווה שיכולה להיות לו על ההצלחה ולגרום לו להתנשאות על האחר ומחליפה אותה בענווה. ההוד שבתפארת מעוררת תחושה של ייעוד. מתוך כך שאני מכיר תודה על מה שיש לי, מתוך ההבנה שמה שיש לי הוא החלק הייחודי שלי שמרכיב את הפאזל של ההרמוניה הכללית, של התפארת, שאותה משלים את האחר, אני מתמלא בהודאה ובענווה, בתחושת שליחות ושייכות אל הכלל.

מתוך אתר חב"ד

יסודות לישראליות משותפת - מתוך ״נאום השבטים״ של הנשיא ריבלין

1)תחושת הביטחון של כל מגזר, בכך שכניסה לשותפות הזאת, אינה כרוכה בוויתור על מרכיבי היסוד של זהותו. החרדי, החילוני, הדתי או הערבי- אינם יכולים להרגיש שציפור נפשם נמצאת בסכנה או תחת איום. הביטחון בכך שהזהות הבסיסית שלי אינה מאוימת, הוא תנאי יסודי ליכולת של כל אחד מאתנו להושיט יד לאחר. להבין את כאבו ואת פחדיו. ליכולת של כולנו לכונן כאן שותפות, בין המגזרים השונים. לא נוכל לעשות זאת, מבלי שנלמד להכיר אלה את אלה. מבלי שנבין מהי ציפור הנפש של כל מגזר ונדע לכבד אותה ולשמור עליה- גם כאשר הדבר קשה ואף מקומם.

2) האחריות המשותפת. כאשר אף שבט אינו מיעוט, אף צד לא יוכל להימלט מנשיאה באחריות לגורלה ועתידה של מדינת ישראל וכלל החברה הישראלית. כך, אף שבט אינו פטור מלהציע פתרונות להתמודדות עם אתגר ההגנה על בטחון המדינה. מלהתמודד עם אתגר הצמיחה במשק. או עם השמירה על מעמדה הבינלאומי של ישראל כחלק ממשפחת מהעמים. שותפות מטילה אחריות.

3) הוגנות ושוויון. כדי להבטיח את השותפות בינינו, יהיה עלינו להבטיח שאף אזרח אינו מופלה לרעה, או לטובה, מתוקף השתייכותו המגזרית. המציאות הנוכחית של פערים מובנים בין השותפים, בתקציבים, בתשתיות, בקרקעות, היא בלתי נסבלת. כאשר לעוני בישראל, יש גם פנים שבטיות מובהקות מחד, וכאשר רוב ככל התפקידים הבכירים במשק מאוישים על ידי בני מגזר אחד או שניים מנגד, הרי שלא ניתן יהיה לבנות כאן עתיד משותף. כדי לבסס את השותפות בינינו, יהיה עלינו להבטיח "חלום ישראלי" נגיש, אותו יוכלו להגשים כל צעיר וצעירה, שייבחנו אך ורק על פי כישרונם, ולא על פי מוצאם.

4) יצירת הישראליות המשותפת. למרות האתגרים שמעמיד בפנינו הסדר הישראלי החדש, עלינו לדעת: הפסיפס הישראלי המתהווה איננו גזרה- אלא הזדמנות אדירה. הוא טומן בחובו עושר תרבותי, השראה, אנושיות ורגישות. אסור שהסדר הישראלי החדש ידחוף אותנו להיבדלות והיפרדות. אסור לנו לוותר על תפיסה של ישראליות. אלא, עלינו לפתוח את שעריה, ולהרחיב את שפתה.

שאלות‭ ‬להתבוננות‭ ‬פנימית

1.האם נוח לי לראות את האחר/ה בחברה? האם זה מעורר בי חששות?

2.האם המשברים הפוליטיים והחברתיים הגבירו אצלי את הסלידה מקבוצות מסוימות בחברה?

3.האם יותר קל לי לפעול, להתנדב ולעזור לאנשים שדומים לי, או שדווקא לא?

4.האם אני מכיר טובה על כך שניתנה לי האפשרות לעזור לאחרים?

אתגר יומי

למד על קבוצה שונה משלך בחברה הישראלית, ונסה למצוא בה נקודות זכות. (חילונים, דתיים לאומיים, חרדים, ערבים).

מיטיבי לכת

פעמים שאנחנו מתבלבלים בין מה שאמיתי לבין מה שיפה. היוונים נהגו לומר: יפה, אם כך אמיתי. סגנון החשיבה הישראלי לעומתו אומר ההפך: אמת, מכאן שגם יפה. לאתיקה ולאסתטיקה, לאמת וליופי, מקור אחד. אך היופי הוא נגזרת של האמת, ההוד הוא נגזרת של התפארת. שתי הספירות שיוצאות ממידת התפארת הן הנצח וההוד. הנצח הוא האמת הקשה, ההתמדה. וההוד הוא הרוך, היופי, הענווה. אנחנו יכולים לפעמים להתבלבל בין מה שמרגש אותנו לבין מה שבאמת מוסרי ונכון. הנצח שבתפארת ניטרל את המופעים החד פעמיים והמרגשים של הרחמים בעזרת ההתמדה שברחמים המאמתים שרחמינו הם באמת אמיתיים ולא רק לשם השקטת המצפון שלנו. ההוד שבתפארת, הם רחמים המגיעים מתוך ענווה ומנטרלים את הגאווה שהרחמים יכולים ליצור אצלנו כי אנחנו לא בהכרח יותר טובים ממי שאנו מרחמים עליו.

ד.לייצין ור.גלון

 
Sunrise over the Wheat Field

אתגר 20

הַיּוֹם עֶשְׂרִים לָעוֹמֶר - יְסוֹד שֶׁבִּתִּפְאֶרֶת

בכל התקשרות, שהיא עניינה של מידת היסוד, צריך רצון טוב והשקעה רבה בהתמדה. צריך לפעול שהקשר יהיה חזק, מתמשך ויציב. כי אין להסתפק בנתינה חד פעמית, וגם לא בנתינה חד צדדית. ואכן קשר טוב הופך שנים לאחד, עד שכל אחד מוכן לתת כל אשר לו לחברו באופן מובן מאליו. זהו היסוד שבתפארת.

מתוך אתר חב"ד

מאיץ חום - יאיר אגמון (מקוצר)

(רקע - אגמון נסע בכביש 443 מת"א לירושלים. לפתע, הוא ראה רכב של נהג צעיר תקוע. אגמון עצר, חיבר כבלים בין מנועי הרכבים על מנת לעזור לרכב להתניע.)

איזה דבר מרגש זה כבלים. מכונית אחת עומדת תקועה, עם מצבר מרוקן. מכונית אחרת עוברת מולה, ועוצרת לידה כדי לעזור לה. זה כבר מרגש. אחר כך שתי המכוניות פוערות את הפה שלהן. ומתחברות זו לזו, בעזרת כבלים. פלוס לפלוס. ומינוס למינוס. איזה מרגש. והאנרגיה עוברת, ממצבר אחד למצבר שני. מאוטו אחד לאוטו שני. איזה מרגש. ואחר כך, אחרי שמכונית אחת מקימה מכונית אחרת לתחייה, שתי המכוניות נפרדות. והמכונית שהיתה בלי אנרגיה, יכולה לנסוע עכשיו לבד, בלי להיות מחוברת למכונית שעזרה לה. וכשהיא תיסע המצבר שלה יטען, ולאט לאט יחזור לעצמו. ככה זה עובד. איזה מרגש. זה הכי מרגש.

 

ויש גם רגעים כאלה בחיים. לא רק בהקשר של מכוניות תקועות. יש רגעים כאלה, של עצבות. שהנפש לא זזה. והנשמה תקועה. מרוקנת לגמרי. ואין טיפה של חיות במצבר. ואין כוח לכלום, ואין חשק לכלום. ואז מגיע מישהו, עם אנרגיה, וכבלים, ומכסה מנוע פתוח. והוא יושב, ומקשיב, ומדבר, ומחייך, ומחבק, ומנחם. עד ששני המצברים חשופים. וברגע אחד מתוק, של חסד ורוך, פלוס מתחבר לפלוס, ומינוס למינוס, והאנרגיה הטובה עוברת, ממצבר אחד, למצבר אחר, והנשמה מתחדשת, והגוף מתעורר, ופתאום אפשר שוב לזוז, ולנשום, ולחייך, ולאכול. פתאום אפשר לצאת החוצה רגע, קצת להתחדש. פתאום אפשר להיות לבד. ואפשר לצלוח את החיים. 

(אגמון הצליח לעזור לצעיר ונוסע לדרכו - לא לפני שהצעיר נתן לו מאיץ חום בשווי 300 ש"ח, והשניים נפרדו לשלום).

וזהו. זה הסיפור. מאז ועד עכשיו אני מסתובב עם מאיץ חום במושב האחורי. מאז ועד עכשיו אני חושב על צמד המילים המתוק הזה, מאיץ חום. איזה דבר יפה זה להאיץ חום. ולא רק בהקשר של דודי אמקור. החיים האלה כל כך מנוכרים וקרים. העולם כל כך מחוספס ומרוחק. כולם כל כך בשלהם כל הזמן. כולם כל כך קפואים. וצריך חום. צריך אהבה, ורכות, ורגישות, וחמלה. צריך חום. צריך להאיץ את החום. לפתוח מכסי מנוע. להטעין מצברים חלשים וקפואים. ללחוץ על הגז. עד שהלב מתאחה. כמה יפה. החיים כל כך קרים. יש כל כל הרבה מצברים חלשים. וצריך להאיץ חום בעולם. איזה מרגש.

שאלות‭ ‬להתבוננות‭ ‬פנימית

1.מתי לאחרונה הרגשתם שהשפעתם על מישהו? איך הרגשתם? האם זה היה קשר ממושך?

2.האם אתם מסכימים עם ההגדרה של חב״ד שבתחילת העמוד? האם אפשרי להשפיע ולעזור גם באופן קצר וחד פעמי?
 

 

 

 

 

 

מיטיבי לכת

"וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד. נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? “נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה”

תלמוד בבלי, מסכת קידושין, מ, ע”ב

אתגר יומי

מצאו לעצמכם דרך קטנה להשפיע על מישהו בסביבתכם. אפילו משימה שתצריך רק 5 דקות מזמנכם אבל שיהיה למשך שבוע לפחות!

 
Sunrise over the Wheat Field

אתגר 21

הַיּוֹם עֶשְׂרִים וְאֶחָד לָעוֹמֶר - מַלְכוּת שֶׁבִּתִּפְאֶרֶת

בסיומו של שבוע התפארת, אנו מגיעים לביטוי היופי שבתכונת ההנהגה – המלכות שבתפארת. בפנימיות ספירת התפארת נמצאת מידת הרחמים (לא במובן המסכן של המילה), ובפנימיות ספירת המלכות נמצאת מידת הענווה והביטול העצמי.

ספירת המלכות שבתפארת היא נקודת המפגש של הרצוי והמצוי. אחרי כל הדיוק והמאמץ ולבסוף גם ההשפעה, השפע יתקבל או לא יתקבל במציאות בהתאם לטיבה של המציאות. זה עובר לתחום שלה, שהוא כבר מעבר לכוחו של המעניק. סביר מאוד להניח שברוב המקרים בשעה שהשפע יתקבל במציאות הוא לא ייראה כפי שהמעניק דמיין אותו, ולעתים הוא יידחה מלכתחילה. החשיבות שיש לקבלת הנתינה, המלכות, היא עילאית למידת התפארת, והיא צריכה להשפיע על מערך השיקולים מיד לאחר ההענקה וגם לקראת הפעם הבאה.

לקוח מספירת מלכות שבתפארת

"תן לעני דג והוא יהיה שבע היום. תן לעני חכה, ולמד אותו לדוג, והוא יהיה שבע כל ימי חייו"

שאלות‭ ‬להתבוננות‭ ‬פנימית

1.באיזה אופן רחמים באים אצלי לידי ביטוי ביום יום?

2.באיזה אופן רחמים וחמלה לוקחים חלק בבחירות שלי בחיים (משפחה, זוגיות, עבודה, חברים, עשייה..)?
3.האם אני יודע להבחין בין רחמים שמביאים טוב לעולם או להפך?
4.מה התחושות שעולות בי כשאני עושה מעשה למען מישהו אחר?
5.מה קורה לי כשאני רוצה לתת ולא רוצים לקבל?
6.איך אני מגיבה לנתינה של אחרים אליי?

אתגר יומי

רגע לפני שתעשה משהו למישהו אחר - עצור ושאל מה הוא רוצה ואיך הוא רוצה לקבל את זה.

למטיבי לכת

"כי להיות קבוע במקום אחד כמו המדבר ולשוטט בעולם כמו הרוח, ולראות את הכל ממרחק כמוך, זה לא אהבה. אהבה היא הכוח שמשפר את נשמת העולם. כשנכנסתי לראשונה אל תוך נשמת העולם חשבתי שהיא מושלמת. אבל אחר כך הבנתי שהיא הראי של כל הברואים, ויש לה את המלחמות שלה ואת התשוקות שלה. זה אנחנו שמזינים את נשמת העולם, והעולם שאנו חיים בו יהיה יותר טוב או יותר גרוע אם אנחנו נהיה טובים יותר או גרועים יותר. וכאן מקומה של האהבה. כי כשאנחנו אוהבים , אנחנו תמיד מתאמצים להיות יותר טובים ממה שאנחנו."

האלכימאי - פאולו קואלו