כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל הַמְבֻגָּרִים הַחוֹבְבִים סְפָרוֹת וּמִסְפָּרִים. אִם סַחְתָּ לָהֶם עַל חֲבֵרְךָ הֶחָדָשׁ, לְעוֹלָם לֹא יְבַקְשׁוּ לָדַעַת אֶת עִקָּרֵי הַדְּבָרִים וְלֹא יִשְׁאֲלוּ: “מַה טִּיבוֹ שֶׁל חָבֵר זֶה? הַאִם קוֹלוֹ עָרֵב לָאֹזֶן? אֵילוּ מִשְׂחָקִים חֲבִיבִים עָלָיו בְּיוֹתֵר? הַאִם הוּא מְאַסֵּף פַּרְפָּרִים?” וְרַק זֹאת יְבַקְשׁוּ לָדַעַת: “בֶּן כַּמָּה הוּא? כַּמָּה אַחִים לוֹ? מַה מִּשְׁקָלוֹ? כַּמָּה מִשְׂתַּכֵּר אָבִיו?” הֵם סְבוּרִים כִּי רַק כָּךְ אֶפְשָׁר לְהַכִּיר אֶת הָאִישׁ וְלַעֲמֹד עַל טִיבוֹ.
אִם תְּסַפְּרוּ לִמְבֻגָּרִים: “רָאִיתִי בַּיִת נָאֶה בָּנוּי לְבֵנִים אֲדַמְדַּמּוֹת; בְּחַלּוֹנוֹתָיו פִּרְחֵי גֵרָנִיּוֹן וְיוֹנִים שׁוֹכְנוֹת עַל גַּגּוֹ” – לֹא יוּכְלוּ הַמְבֻגָּרִים לְתָאֵר לְעַצְמָם אֶת הַבַּיִת. הֵם לֹא יִתְפְּסוּ אֶת הָעִנְיָין אֶלָּא אִם כֵּן תֹּאמְרוּ לָהֶם: “רָאִיתִי בַּיִת שֶׁמְּחִירוֹ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים לִירָה”. רַק אָז יִקְרְאוּ בְּהִתְפָּעֲלוּת: “מַה יָפֶה בַּיִת זֶה!..”
בְּדוֹמֶה לָזֶה אִם תֹּאמְרוּ לָהֶם: “הָרְאָיָה לְכָךְ שֶׁהַנָּסִיךְ הַקָּטָן הָיָה חַי וְקַיָּם, וְלֹא מָשָׁל הָיָה, הִיא הָעֻבְדָּה שֶׁהוּא הָיָה חָבִיב וְחָמוּד, אָהַב לְצַחֵק וּבִקֵּשׁ לוֹ כִּבְשָׂה. אִם מִישֶׁהוּ רוֹצֶה בְּכִבְשָׂה, מַשְׁמָע שֶׁהוּא חַי וְקַיָּם”. אִם תֹּאמְרוּ לָהֶם, כְּלוּם יֵרְדוּ לְסוֹף דַּעְתְּכֶם? הַלֹא יְשַׁרְבְּבוּ כִּתְפֵיהֶם וְיִתְיַיחֲסוּ אֲלֵיכֶם כְּאֶל תִּינוֹקוֹת! מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם תֹּאמְרוּ לָהֶם: “הוּא בָּא מִכּוֹכָבִית בּ-612”. דָּבָר כָּזֶה יִתְקַבֵּל עַל דַּעְתָּם וְלֹא יוֹסִיפוּ לְהַטְרִידְכֶם בִּשְׁאֵלוֹתֵיהֶם הַמּוּזָרוֹת.
כָּךְ טִיבָם שֶׁל הַמְבֻגָּרִים, וְאֵין לָדוּן אוֹתָם לְכַף חוֹבָה. עַל כֵּן חַיּיָבִים הַיְלָדִים לְהִתְיַיחֵס אֲלֵיהֶם בְּסַלְחָנוּת וּבְאֹרֶךְ-רוּחַ, כִּי אָנוּ, הַמְּבִינִים אֶת סוֹד הַחַיִּים, אֵינֶנוּ מְיַחֲסִים לַמִּסְפָּרִים חֲשִׁיבוּת יְתֵרָה.
הנסיך הקטן/ אנטואן דה סנט-אכזופרי