Marble Surface

שבוע הוד

%D7%90%D7%99%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A0%D7%

מהו הוד

הוד = ענוה, אם מידת הסבלנות היא מנוע החיים, הענוה היא הדלק המניע. כשם שגבורה ממקדת את החסד, כך ההוד מנתב את הנצח. הענוה היא השותף הדומם של הסבלנות וכוחה בשתיקתה. ההדר שבה נובע מהשלוה שהיא נוסכת. אין לבלבל בין ענוה, לחולשה ולחוסר הערכה עצמית. ענוה משמעה צניעות והכרת תודה – הוד, מלשון הודאה לה'. עליך להכיר שהעוצמה שבך ותכונותיך אינם בעצם שלך. הם נתנו
לך מהבורא למען מטרה גבוהה יותר מאשר סיפוק צרכיך. בכך שתכיר כמה קטן אתה, תבין כמה גדול באמת אתה יכול להיות. הסבלנות היונקת אנרגיה מההכרה בענוה, מעניקה לך חלק מ"כח הסבל" של הבורא. לא ניתן למלא כוס מלאה. כשאתה מלא בהרגשת "אני ואפסי עוד", אינך מסוגל לקבל יותר. ברגע שתרוקן את עצמך מכל ישות שהיא, תיהפך לכלי 
קיבול גדול יותר. ענוה נובעת מרגישות. זוהי בושה בריאה שמקורה בידיעה שאתה יכול להיות טוב יותר. הענוה היא תכונה מעשית הפועלת פעולת גומלין בין שאר המדות.

Sunrise over the Wheat Field

אתגר 29

הַיּוֹם עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה לָעוֹמֶר - חֶסֶד שֶׁבְּהוֹד

יש שחושבים כי הוד פירושו היחיד הוא-פאר, יופי רב. אך מדוע זה הוא פירושו? הוד-מלשון הודאה על דבר מה. הודיה . ההוד מתקשר למידות הענווה והסבלנות.

"הענווה מאפשרת להתחבר לזולת, שאף פעם אינו פחות חשוב ממני וגם לא נישא מעלי. היא מזמינה סליחה לאנשים שכולם, כמוני
נושאים איזה פגם. היא מעוררת סקרנות בכל איש, שיש לו אולי דבר שחסר בי. היא מקלה על יודעיה לשאת משברים שהם חלק ממצבו
של אדם שאינו המנהל הראשי של החיים. היא מאפשרת לחלוק בקלות במתנה, שכן זו אף פעם אינה רק שלהם..
"

מתוך ניסיון - יאיר כספי

כדי להודות לאדם/ ישות יש להוריד מעצמנו ולהודות בכך שקיבלנו משהו שכנראה היה חסר לנו, ממישהו אחר. דבר זה מגיע מתוך ענווה,
הצניעות של האדם המכיר בכך שהוא לא מושלם ויודע כל. בעזרת הענווה והסבלנות האדם מסוגל להכיל דבר אותו הוא מקבל ממישהו אחר בכל תקופה בחיים. בהכרת התודה הנך מגדיל את מידת הענווה והסבלנות מכיוון שאתה חושף את פעולת ההודאה ברבים ולא רק בפני עצמך... ההקטנה שלך ביחס לאחר היא מה שמוסיף את הפאר-ההוד לפעולה. זהו מהלך המפתח את יכולתו של האדם להכיל ולקבל משהו שהוא לא הוא עצמו.

ב.קלימיאן

נזכיר שחסד = השפעת הטוב, נתינה. בחסד שבהוד אנו בוחנים את האהבה שנוצרה מתוך הענווה. מתוך כך שהקשבנו לאחר ולמדנו
לקבל אותו, אנו מוקירים תודה וכעת מוכנים 
לתרום את חלקנו ולחלוק את אהבתינו שיכולה לבוא לידי ביטוי בכל מיני צורות של נתינה.
בעיקר בימים אלו- "ימי הקורונה", כאשר כל אחד בעולם נתון במצב בו הוא זקוק לעזרה כלשהי, עזרה פיזית או נפשית, חשוב לגשת לחבר בעת צרה, לחלק מזון ותרומה לנזקקים, להתקשר לקשיש שמחפש רק מישהו להעביר איתו את הזמן... להיות שם בשביל מישהו שצריך אותך, להביע תמיכה, אכפתיות ואהבה.

שאלות להתבוננות פנימית

1.כללי- האם כדי להעניק מעצמי לאחר אני צריך להרגיש שיש לי מה לתרום?
2.חברה- האם אני מכיר תודה רק לחברה בה יחזירו לי בהכרת תודה-?
3.משפחה- מתי בפעם האחרונה הרגשתי הכרת תודה על מה שעושים בשבילי? מתי הצלחתי ממש לבטא את הכרת התודה בפני מי שעשה בשבילי?
4.אל מול עצמי- מה יש לי לתרום לאחר?


לסיכום, לאחר שעושים בדק בית ואומרים תודה על מה שיש לנו, נוכל לצאת החוצה עם הענווה וההבנה שיש לנו מה לתת ולהעניק לאחר.

אתגר יומי

הכנ.י רשימה של הדברים שאת.ה יכול.ה להודות עליהם!

מיטיבי לכת

מי מקפל לכם את המצנח? 

צ'רלס פלאם, בוגר המכללה הימית של צבא ארה"ב, היה טייס קרב בווייטנאם. לאחר 57 טיסות קרביות, המטוס שלו הושמד על ידי טיל קרקע- אוויר. פלאם פלט את עצמו מהמטוס וצנח לשטח האויב. הוא נשבה ו"בילה" שש שנים ארוכות בכלא הקומוניסטי. פלאם שרד וכיום הוא מרצה על הלקחים שלמד מאותה התנסות קשה. יום אחד פלאם ואשתו ישבו במסעדה. ניגש אליו אדם ואמר לו "אתה פלאם! אתה הטסת מטוסי קרב בווייטנאם מנושאת המטוסים קיטי הוק והמטוס שלך הופל!" "איך ידעת?" שאל פלאם. "אני קיפלתי לך את המצנח" השיב האיש. פלאם היה המום. האיש אחז בידו ואמר "נראה שהמצנח נפתח". "ועוד איך!" אישר פלאם, "אם המצנח שלך לא היה נפתח לא הייתי כאן היום". אותו לילה לא הצליח פלאם לישון. הוא כל הזמן חשב על מקפל המצנחים וניסה לדמיין כיצד נראה אותו אדם במדי חיל הים שלו, על גבי נושאת המטוסים עליה שירתו שניהם. הוא תהה כמה פעמים חלף על פניו ואפילו לא שם לב אליו, או טרח לומר לו בוקר טוב. פלאם היה טייס קרב והאיש... מלח פשוט. פלאם חשב על השעות הרבות אותן בילה המלח בבטן האונייה, בודק מיתרים ומקפל בקפידה את בד המשי של המצנחים, מחזיק בשתי ידיו, כל פעם מחדש, את גורלו של אדם שלא הכיר. היום שואל פלאם את הקהל בהרצאותיו, מי מקפל לכם את המצנח? לכל אחד מאתנו יש מקפלי מצנחים, המלווים אותו במשך היום, השבוע והשנה. תנו הוקרה לאלה שמקפלים עבורכם את המצנחים ועוזרים לכם להגיע לכל מקום אליו תלכו.

Sunrise over the Wheat Field

אתגר 30

 הַיּוֹם שְׁלוֹשִׁים לָעוֹמֶר - גְּבוּרָה שֶׁבְּהוֹד

 

נזכיר שגבורה = דיוק, בחינת הגבולות, והכוונת היכולות שלי לכיוון הנכון גם מתוך יראה (פחד) שיתכן וזו לא תהיה הדרך הנכונה. על הענווה להיות מבוקרת וממוקדת. הענווה בשילוב מידת הגבורה מביאה ליראה ולרגש כבוד כלפי אחרים.

מתוך אתר חב"ד 

בגבורה שבהוד אנו בוחנים את עצמנו. מתמודדים מול הפחד שיכול להיות שעד עכשיו פעלנו בעולם בדרך שהיא לא טובה ונכונה לנו. בשביל להעצים את מידת ההוד,הענווה, עלינו לאזור אומץ בכדי להיות מסוגלים להתמודד עם האתגרים הצפויים בדרך מתוך ההבנה כי העולם הוא גדול יותר מאיתנו. בכל אדם יש משהו נשגב וטוב להעניק, משהו שיכול להיות שהוא חסר לנו ואנחנו נצטרך לקבלו בהבנה ובענווה. ייתכן שאותו דבר איננו חסר בנו ועל ידי בחינת הגבולות נגלה זאת.

ב.קלימיאן

 "תנו רבנן: אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? שלא יהו המינים אומרים שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. דבר אחר, שאם תזוח דעתו עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית."

סנהדרין לח, א

מתוך "איך לבנות חיים" חברותא במסילת ישרים עם הדר גולדין

היראה- היא ההתחלה, השורש של הכל. אבל יראת רוממותו איננה פחד! משמעות היראה היא לזכור שה' הוא כמלך החושב על כל המדינה, על הכלל. הוא עסוק ומוטרד, ואני בא לפניו עם רצונות פרטיים וקטנים. כאשר אני חושב על כך , מיד נכנסים רצונותי לפרופורציה. יראת שמים היא עמידה מול גודל. לקום בבוקר וכל הזמן לזכור שיש גדול בעולם. אדם שחושב כך בונה אישיות גדולה.
ויבוש מגדולתו-האדם שואל את עצמו: לאן אתה נע? והתשובה: להתפלל מול מלך גדול. "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך
כרצונו (אבות ב) יראת שמים איננה הקטנת עצמך. להיפך היא מרוממת! כאשר אתה מאמת את אישיותך מול מלך גדול אתה מתמלא גודל, אתה נהיה גדול בעצמך. ביטול חיובי הוא פינוי מקום לגודל. יראה היא הפחד להיות קטן. מול דבר כל כך גדול אין דבר כזה "קשה
לי"! בכל תנועה שלי, העולם נע לגודל. צריך להשתייך,להתחבר לגודל, למלכות שבי, שמיים זה גודל אינסופי... "בעז ובענווה" - את צירוף המילים האלו החליט הדר גולדין לתפור על רצועת הנשק שלו. כשהגיעו פעם ראשונה למטווח, סיפרו חייליו של הדר, לא מצאו את מספר המחלקה. היה שלט של מחלקה אחת, היה שלט של מחלקה שלוש וכן הלאה. במקום השלט של מחלקה 
שתיים היה שלט שעליו היה כתוב "מחלקת עוז וענווה". לשאלות החיילים הסביר הדר כי זה מה שהוא רוצה שיאפיין את חייליו. וכך סיפר לנו, הוריו, אחד מהם: "הדר אמר לנו כי קל להיות גיבור וקל להיות עניו, הקושי הוא לשלב בין שניהם".

שאלות‭ ‬להתבוננות‭ ‬פנימית

1.כלפי מה בחיים יש בי יראה?
2.אלו דברים אני עושה מתוך פחד? מהו הפחד הזה שמניע אותי? האם הפעולה מתוך הפחד מעכבת אותי או מקדמת?
3.האם מבין האנשים הסובבים אותי, יש מישהו שאני יודע כי קיים בו משהו שחסר לי? מה 
עשיתי עם זה?

4.האם יצא לי לעזור למישהו בעילום שם או מבלי  שידע זאת? מה זה עשה לי?

 

מיטיבי‭ ‬לכת

"עמידה בניסיון דורשת מבעליו לעבור מדבר. ללכת בגיא צלמוות. להתמודד עם מפלצות. להתגבר על יצרו. לוותר על הגנה שחשב שהיא
הכרחית. לעשות את הדבר שכל חייו נמנע ממנו. עמידה בניסיון מזמינה לערוף שינוי בתשתית האישיות, ביסודות שעליהם בנוי הקיום. לשאת סיכון. להפנים תפקיד חדש שנראה כבלתי ניתן ללמידה. היא מזמינה אדם לקבל על עצמו מגבלה ששאר העולם פטור ממנה. לדרוש מאלוהיו ולכתוב לעצמו תורה למקרה המיוחד שלו. בתורתו האישית, מצוות "לא תעשה" הן פרידה ממצוות עבודת האליל שבחר כפיתרון מדומה לנסיוני ומצוות "עשה" הן חובות התפקיד הייחודי שנסיונו מטיל עליו. ההתגייסות לעמוד בניסיון מגלה דרכים חדשות

להתמודד עמו: בחריגות יש שליחות ייחודית. חוסר אונים הוא גם פטור מחובה לא אפשרית. דיכאון ששב להיות עצב אפשר לשאת. יש חיים במדבר. לב האבן שלך חזר לפעום."

מתוך הספר ניסיון - יאיר כספי

אתגר יומי

נסו להסתכל על כל בן אדם שאתם באים איתו במגע (בין אם זה בדיבור, בטלפון, או פנים אל פנים) וחשבו על מעלה אחת טובה שיש בו שהייתם רוצים לסגל יותר לעצמכם.

 
Sunrise over the Wheat Field

אתגר 31

הַיּוֹם שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד לָעוֹמֶר - תִּפְאֶרֶת שֶׁבִּהוֹד

התפארת מייצגת את מידת הרחמים, האחדות והאמת והיא גם נרדפת למילה הוד כאשר משתמשים בה כדי לתאר דבר שיש לו ערך.
בתפארת שבהוד אנו מתמקדים בנתינה לאחר מתוך חמלה וצניעות, מתוך ההכרה כי כרגע יש לנו יותר ולכן אנחנו יכולים להעניק, לעזור למי שצריך ובכך אנו תורמים לאחדות החברה. התפארת שבהוד היא היופי והענווה של להצליח לתת באותה מידה גם למי שלא מוגדר בחברה או בעינינו כנזקק.

ניתן לראות חשיבות לתפארת שבהוד גם מחוץ ליהדות לדוגמא בתורת הדאואיזם. לאו דזה היה פילוסוף סיני שחי במאה השישית לספירה - הוא הגה את שיטת הדאואיזם הסיני שהיא תורה המתעסקת ב'דאו' - הדרך, שמתבססת על שלוש תכונות מרכזיות- חמלה,
מתינות וענווה, מתוך כך שראה בהן חשיבות לתהליך ולדרך הראויה שהאדם צריך לחיות בה את חייו בכדי להביא את העולם לתיקון.

"החיוך שלך מרוח על כל העיר
כמו הבטחה גדולה
ויש לך עדת מעריצים
שרים איתך במקהלה
מה יש לומר
כל הכרטיסים נמכרו מראש
מה יש לומר
אל תתן לזה לעלות לך לראש

כי אחרי ככלות הקול והתמונה
מישהו יכול לשאול בלי כוונה
מתי בפעם האחרונה-
עשית משהו בשביל מישהו"

"אחרי ככלות הקול והתמונה" - יענקל'ה רוטבליט

יש מידה שצריך להשתמש בה ברוב המקומות, ויש מידה שצריך להשתמש בה מעט. וזה דומה לעושה תבשיל, וצריך ירק ובשר ומים ומלח ופלפלין, וכל אלו המינים צריך ליקח מכל אחד כשיעור: מזה מעט ומזה הרבה. אם ימעט הבשר – יהיה רזה, אם ירבה מלח – לא יהיה נאכל מחמת מלחו. וכן כולם: אם ימעט במה שצריך הרבה, וירבה במה שצריך מעט – יהא המאכל מקולקל. אבל הבקי, אשר ייקח מכל אחד משקל הראוי, אז יהא המאכל ערב ומתוק לאוכליו. וכעניין הזה במידות: יש מידות שצריך ליקח מהן מרובה, כגון הענווה והבושת ודומיהן, ויש מידות שצריך ליקח מהן מעט, כגון הגאווה והעזות והאכזריות. לכן בהיות האדם שוקל בפלס המאזניים ליקח מכל מידה שיעורה, לא יפחת ולא יוסיף – בזה יגיע לתכלית הטובה.

מתוך ההקדמה ל"אורחות צדיקים"

שאלות להתבוננות פנימית

1.האם אני שם לב להבעת רחמנות כלפי עצמי? אם כן איך זה בא לידי ביטוי?
2.האם זה משפיע על הבעת רחמנות כלפי אחרים?
3.מה אני עושה כדי לעזור לעצמי?
4.איך אני עוזר לנזקקים ומדוע אני עושה את זה?
5.האם כדי לגרום לי להרגיש טוב או מתוך רצון לעזור 
"שלא על מנת לקבל פרס"?

אתגר יומי

הענק עזרה למישהו מתוך אהבה ולא מתוך כך שהוא מוגדר כנזקק.

מיטיבי לכת

"היה כפי שהנך - חפש דרך בעצמך - הכר את עצמך, לפני שתרצה להכיר את הילדים. חשוב נא למה אתה מוכשר ואחר כך תבוא לתחום
תחומים לזכויותיהם וחובותיהם של הילדים. קודם כל אתה בעצמך ילד ועליך לחנך ולהשכיל את 
עצמך. ההנחה שהפדגוגיה היא תורת הילד ולא תורת האדם, זאת היא אחת הטעויות המרגיזות ביותר. ילד תוקפני בהתרגזותו-היכה, מבוגר בכעסו-רצח. מילד טוב לב הוציאו במרמה צעצוע , ממבוגר- הוציאו בערמה חתימה על שטר. ילד קל דעת קנה סוכריות בעשרת הגרושים, שנתנו לו למחברת, מבוגר הפסיד בקלפים את כל רכושו. אין ילדים - ישנם אנשים ולהם קנה מידה ומושגים שונים,אוצר ניסיון שונה ותכונות והרגשות שונות -שאין אנו יודעים אותן . בלתי מבוגרים! שאל נא אדם זקן, גם בשנות הארבעים לחייך ,אתה בעיניו בלתי מבוגר. מעמדות ציבוריים שלמים אינם
מבוגרים. בשל חולשתם. 
עמים שלמים נזקקים לחסדי זרים, גם הם בלתי מבוגרים , מפני שאין להם תותחים. היה טבעי והסתכל היטב בילדים בשעה שניתן להם להיות מה שהם באמת. הסתכל ואל תדרוש- אי אפשר לך להכריח ילד ער וחריף שיהיה מרוכז ושקט, ילד
חשדן וזועף לא יהיה גלוי לב ומרבה שיחה, גאה 
ועקשן לא יהיה נח ונכנע . ואתה עצמך? אם לא ניחנת בהופעה נאה ובלב ברזל, לשווא
תתאמץ להשקיט בקול רם את רעש החבורה. אם חיוך נעים לך ומבט סלחני – אל תדבר כלל: אפשר כי בעצמם יירגעו? חפש את 
הדרך שלך. אל תדרוש מעצמך להיות כבר מחנך רציני ומבוגר בעל פנקסות פסיכולוגיות בלב ותקן פדגוגי בראש. יש לך בעל ברית אשף – הנעורים, ואתה רוצה להיעזר בריטון, בנסיון.."

יאנוש קורצ'ק - איך לאהוב ילדים

 
Sunrise over the Wheat Field

אתגר 32

הַיּוֹם שְׁלוֹשִׁים וְשָׁנִים לָעוֹמֶר - נֶצַח שֶׁבִּהוֹד

מידת הנצח מייצגת את ההתמדה, השאפתנות והסבלנות .

בנצח שבהוד אנו משלבים את הסובלנות והסבלנות, כאשר מתוך הצניעות אנו מכירים בכך שקיימות דעות שונות סביבינו ועלינו לשמוע אותם ולהיעזר בסבלנות כדי להקשיב באמת, גם אם יש לנו דעות קדומות. כדי להנחיל שיגרה של עבודת המידות בחיים שלנו, שעובדת בין היתר על הסובלנות עלינו להיעזר בסבלנות (היכולת להמתין לדבר) באופן קבוע ולהתמיד בכך. כאשר אנו עובדים יום יום על הפנימיות שלנו אנו משפיעים על איך נראה ביום שלמחרת, וגם ביום שאחרי וגם ביום שלאחרי, תהליך זה מלווה ב"הוד" משל עצמו מכיוון שבו אתה מתעלה על עצמך ובונה משהו שישפיע על עצמך ועל הסובבים אותך לנצח. כמובן שלא הכל בא בקלות....

מתוך האקדמיה ללשון העברית

למילים הדומות סבלנות וסובלנות משמעויות קרובות אך לא זהות:
סַבְלָנּות (patience) - אורך רוח, היכולת להמתין לדבר או להתמיד בדבר.
סֹובְלָנּות (tolerance) - הכרה בקיומן ובזכות קיומן של דעות אחרות ושל מוסכמות תרבותיות אחרות.
שתי המילים גזורות מאותו השורש – סב"ל- 
שבראשונה היה בעל משמעות פיזית ממש: לסבול פירושו 'לשאת משא'... סַּבָל הוא מי
שסוחב משאות כבדים, והוא מכונה גם "נושא בַּסֵבֶל" (נחמיה ד, יא), שהרי סֵבֶל היה בראשיתו המשא הכבד. ואולם מַעבר המשמעות מסבל פיזי לסבל נפשי הוא טבעי ומתבקש, וכבר בתנ"ך סובלים גם דברים לא פיזיים, למשל עוונות כמותם כמשא כבד על כתפי האדם: "אֲבֹתֵינּו חָטְאּו וְאֵינָם, וַאֲנַחְנּו עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנּו" (איכה ה, ז).

פרופ' מאיר בוזגלו-כל עוד הנר דולק - "שבילים בתיקון עולם"

מה המרחב שבו שוכנת המילה "תיקון"? מה מניח תיקון? כאשר כלי מובא לפנינו לשם תיקון, איננו מייצרים אותו מחדש, אנו מתבוננים בו כקיים ומנסים לתקנו. למען האמת, ייתכן שהוא עובד, ואפשר להשתמש בו אך עדיין אין הוא במיטב. אנחנו לא ,"ממציאים את הגלגל", ואנו לא "פותחים דף חדש" אנו אוחזים באותו כלי, באותו דף, ועושים עריכה, תיקונים. אדם מתבוננן בחייו. יש שהוא מבין שהוא צריך
לעבור "לידה חדשה" להתחיל מבראשית. מדובר בשינוי חד פעמי, ולכל היותר ניתן לעבור אותו פעם פעמיים בחיים. ואולם הרעיון של תיקון מתבונן בקים, רואה מה פועל בתוכו. אין בו ההתלהבות של בנייה מחודשת, של התפכחות שחודרת עד העצם. הוא צנוע, מינורי.
אם אני מורה, אני יכול להשתדל להכין יותר טוב את השיעור, אם אני חבר אשתדל לא להעליב את מי שלידי. צניעות זו שומרת עלי מן
הבוטות, האלימות והסכנות שלהן צמודה המילה "לידה מחדש". המונח תיקון נמצא בעוד הקשר. לא רק התחייבות לא לקלקל להבא, אלא אמונה שגם מה שהתקלקל, אם מעדתי ונפלתי, אני יכול לתקן. כאן אנו הולכים מעבר למטפורה של תיקון כלי. אם יש בידי גזלה, אני יכול להחזיר אותה, ומי יודע , אולי אני יכול גם לתקן קלקולים של אחרים, של חברים, אחים ואחיות ואולי הורים. פעולה בעתיד מיישת את העבר, הופכת אותו מעקוב למישור. תיקון עצמי הוא חשבון נפש מתמיד של האדם עם עצמו. בכלל זה תיקון אמונותיו, בירור
זהותו ואפילו תיקון המערך הרגשי שלו. התיקון אינו מעשה חד פעמי. הוא התפתחות עקבית עקשנית יום יומית, מתמדת נחושה. אדם לעולם לא מסיים את התיקונים שנפלו במנת חלקו, כל עוד הוא חי אפשר לתקן. ואכן, נזכור כאן את המעשה שמספרים על רבי ישראל מסלנט שיצא לרחובות העיר באחד מלילות ימי תשובה, וראה אור קלוש בוקע מדירה רעועה. נכנס רבי ישראל, וראה סנדלר מתקן נעליים יושב ליד נר דועך, ומכה בחיפזון בפטישו על הנעל. שאלו רבי ישראל:"מה לך כי נחפזת, ר' יהודי"? ענה אותו הסנדלר: "רבי, הרי כל עוד הנר דולק- אפשר עוד לתקן!" יצא רבי ישראל לרחוב וקרא: "יהודים! שמעו אחים יהודים! כל עוד הנר דולק אפשר לתקן!" והמעשה גם מוסיף לעניין שאנו עוסקים בו. מתקנים לעתיד, מתקנים לעב, מתקנים כל הזמן. מתקנים בחיפזון, להספיק כמה שרק אפשר. למה בעצם? זהו עולם שבו אפשר לתקן, כדברי החכם באדם: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הלך שמה" (קהלת ט,י).

 

שאלות‭ ‬להתבוננות‭ ‬פנימית

1.איזה דבר חשוב לכם ולא התעקשתם עליו מספיק?
2.האם יש משהו שעשית בעבר הרחוק ומשפיע עליך עד היום? מהו? האם הוא השפיע לטובה או לרעה? האם היית רוצה לשנות את הדבר הזה?
3.נסה לחשוב מה הם ההרגלים של האנשים הקרובים אליך, איזה הרגל היית רוצה לסגל לעצמך כך שתוכל לעשותו באמת באופן קבוע?

אתגר יומי 

בחרו שיר שאתם מתחברים אליו והוא משפיע על המצב רוח שלכם. כשאתם שומעים אותו הוא מרומם אתכם, נותן לכם מוטיבציה או מרגיע אתכם. שימו אותו בכל פעם שירגיש לכם מתאים והתמידו בכך.

מיטיבי לכת

תפילה - לאה גולדברג

למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל
על נגה פרי בשל
על החירות הזאת
לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להיכשל

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום
לבל יהיה עלי יומי הרגל.

 
Sunrise over the Wheat Field

אתגר 33

הַיּוֹם עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה לָעוֹמֶר - הוֹד שֶׁבִּהוֹד

ל"ג בעומר!

אפיוניה הייחודים של ספירת 'הוד', 'ספירת השבוע', מתחדדים ומתעצמים ביממת ל"ג בעומר, הממקדת ומכפילה את אנרגיית 'הוד' – לפי 'הוד שבהוד'. אנרגיה זו מברכת את אלו המודעים לה ביתר שאת, והיא חלה משקיעת החמה המתחילה את ל"ג בעומר ועד לשקיעתה במוצאי ל"ג בעומר. אפיוני יממת ל"ג בעומר קשורים ב'הוד'-אה של ענווה וצניעות בדבר קיומו של האל האחד, האינסופי, שהכול – ממנו ובו, ובהעצמת היכולת ל'הוד'-ות לאל על חיי בעולם הזה כאן ועכשיו, כאשר חיים אלה נתפשים כפרק אחד מאין-ספור הפרקים בחייה האינסופיים של הנשמה הנצחית. ההבנה ש'אני הנני ניצוץ-נשמה אלוהי בגוף אדם' וההבנה ש'אני הנני חלק ממנו' – היא העומדת במרכז ה'הוד'-אה וה'הוד'-יה, ובאמצעותה מתברך האדם המודע, בל"ג בעומר, בשפע-אור רב, לתגבור האמונה-באל והאמונה- בעצמי-אל, שניהם – כ'אחד'.

שבוע ההוד - שוש צימרמן

על פי פרופסור שלום רוזנברג הענווה היא היפוכה של הנרקיסיזם, והיא כוללת בתוכה שלושה מרכיבים שונים:
א. הערכה עצמית שקולה ונאותה.
ב. סובלנות כלפי האחר, ובמיוחד כלפי מי שעומד במדרגה חברתית ושכלית נמוכה יותר.
ג. מוכנות לוותר על כבוד והערצה של אחרים ועל 
גינוני כבוד.

הרב ד"ר יונתן זקס

כל המידות כולן צריכות כוונה
חוץ ממידת ענווה.
שכן ענווה, שיש עמה כוונה,
שוב אין שמה ענווה

הרבי מקוצק

הרב אברהם יהושע השל

ההכרה העמוקה והמתמדת בפלא הקיום הפכה לחלק מהמודעות הדתית של היהודי. שלוש פעמים ביום אנו מתפללים: "מודים אנו לך... על נסיך שאתנו בכל יום. על נפלאותיך הרבים..." בתפילת ערבית אנו מצטטים מספר איוב: "עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר" (פרק ט', פסוק י') כל ערב אנו מכריזים: "יוצר אור ובורא חושך". פעמיים ביום אנו אומרים: "אלוהינו אחד". מה המשמעות של החזרה הזאת? על תיאוריה מדעית מוכרזת ומקובלת אין צורך לחזור פעמיים ביום. עלינו להחיות את התובנה שבפליאה כל הזמן. מכיוון שיש צורך בפליאה יומיומית, יש צורך בתפילה יומיומית. תחושת הנסים שאתנו מדי יום ביומו, תחושת הנפלאות הרבים, היא מקור התפילה. אין אמונה, אין אהבה, אין מוסיקה אם אנו מקבלים כמובן מאליו את ההצלחות או התבוסות של החיים. אסור ששגרה של סדר חברתי, פיסיקלי או פיסיולוגי תכהה את תחושת ההפתעה מעצם העובדה כי קיים סדר חברתי פיסיקלי או פיסיולוגי. אנו מאומנים לשמור על תחושת ההתפלאות על-ידי אמירת תפילה לפני האוכל. בכל פעם שאנו עומדים לשתות כוס מים, אנו מזכירים לעצמנו את המסתורין הנצחי של הבריאה, "שהכול נהייה בדברו". פעולה לא חשובה, וציון של נס עליון. בבואנו לאכול לחם או פרי, ליהנות מניחוח נעים או מכוס של יין, כשאנו טועמים את הפרי הראשון בעונה, בראותנו קשת בשמים או את האוקיינוס, כשאנו מבחינים בעצים בפריחתם, בפוגשנו חכם גדול בתורה או מלומד חילוני, בשמענו בשורות טובות או רעות – בכל אלו מצווים אנו לקרוא בשמו הגדול ובהכרתנו בו. אפילו כשאנו מבצעים פעולה פיסיולוגית, אנו מברכים: "ברוך אתה ה'... רופא כל בשר ומפליא לעשות." זוהי אחת המטרות של החיים היהודיים: לחוות מעשים שבשגרה כהרפתקאות רוחניות, לחוש באהבה ובתבונה הנסתרות שבכול.

שאלות‭ ‬להתבוננות‭ ‬פנימית

1.האם אני חווה את עצמי כחלק מכלל גדול יותר? אם כן אז באיזה מצבים אני חווה את זה באופן החזק מכל?

2.מהן קבוצות השייכות העיקריות שלי? לאיזה קבוצות אני משייכ.ת את עצמי כשאני עונה על השאלה "מי אני?" . האם אני יהודי.ה? האם ישראלי.ת ? האם אני חייל.ת? האם אני תל אביבי.ת? ירושלמי.ת ? האם אני אשת חינוך? בוגר.ת מכינה? הייטקיסט? מה מידת המחוייבות שלי לקבוצות אלה?

3.מה מידת המעורבות שלי בחיי משפחתי, עד כמה אני מהווה חלק באופן פעיל ? כמה הקשרים האלה חשובים לי?

4.מתי הרגשתי פליאה מהעולם בפעם האחרונה? מתי הייתי בטבע בפעם האחרונה?
5.מול מה אני מרגיש קטן?

6.מה האמונה שלי? האם אני מאמין באל ? באנרגיה ? באמא אדמה? אם לא , אז במה?

אתגר יומי

קחו STIKKY NOTES ,רשמו דבר אחד שאתם מודים על קיומו או מעורר בכם פליאה. הדגש הוא על הדברים הקטנים שברורים מאליהם. על כל דבר-מילה אחת.  בריאות/כיסא/שמש נעימה בבוקר/ הזדמנות מיוחדת שהייתה לכם. רשמו לפחות 20 ופזרו אותם במקומות שתתקלו בהם.

מיטיבי לכת

סיפור התשעים ותשע

בארץ רחוקה היה מלך מאוד עצוב, והיה לו משרת עני, אך מאוד שמח ומאושר. כל בוקר העיר המשרת את המלך בשירה עליזה והגיש לו את ארוחת הבוקר. יום אחד שאל המלך את משרתו: "מה סוד השמחה שלך?" "אין שום סוד. פשוט אין לי סיבות להיות עצוב ואני שמח במה שיש לי", ענה המשרת. התשובה של העני הכעיסה את המלך, אשר חשב שהמשרת מוליך אותו שולל ומשקר לו. המלך התהלך אחוז טירוף, ולא הבין איך המשרת העני מסוגל להיות מאושר בחייו העלובים. קרא המלך לזקן החכמים, ושאל אותו לפשר הדבר. "הוא מאושר כי הוא מחוץ למעגל שגורם לאנשים להיות אומללים", אמר החכם למלך. "ואיך הוא הצליח לצאת מהמעגל?", שאל המלך. "הוא מעולם לא נכנס למעגל", ענה החכם. "מהו המעגל הזה?", שאל המלך. "מעגל התשעים ותשעה!", ענה החכם. אך המלך לא הצליח להבין אותו. המלך החליט להכניס בכוח את המשרת למעגל, והחכם הסביר לו שיש דרך לעשות זאת, אך אז המלך יאבד משרת מעולה. המלך שסקרנותו גברה עליו הסכים. החכם ביקש מהמלך להכין לקראת לילה שקית ובתוכה בדיוק תשעים ותשע מטבעות זהב. בלילה החכם והמלך הסתתרו ליד ביתו של המשרת, והמתינו שם לזריחה. את השקיק עם המטבעות תלו על דלת ביתו ובתוכה שמו פתק בזו הלשון : "האוצר הזה שלך כפרס על היותך איש טוב. תיהנה ממנו ואל תאמר לאיש כיצד מצאת אותו". הבוקר הגיע והמשרת יצא את ביתו. כשפנה לנעול את הדלת, הבחין בשק התלוי. הוא פתח את השקיק, קרא את הפתק, ובתחתית השק גילה את המטבעות. הוא נכנס נרעד לביתו. החכם והמלך התקרבו בלאט כדי לצפות במחזה... המשרת רוקן את שקיק מטבעות הזהב על שולחנו, והחל לספור אותם בערימות של 10. כאשר הגיע לערימה האחרונה גילה שיש בה רק תשעה מטבעות. "שדדו אותי!", הוא צעק בזעם, והתחיל לחפש על השולחן, על הרצפה, אך לא מצא... "תשעים ותשעה מטבעות זה הרבה כסף, אך חסר מטבע אחד כדי שזה יהיה מושלם", חשב בליבו. המלך ויועצו החכם הביטו מבעד לחלון, וראו שפני המשרת לא כתמול שלשום. המשרת החזיר את המטבעות לשקיק, והחביא אותו בין עצי ההסקה. לאחר מכן לקח עט ונייר, והחל לחשב כמה זמן יקח לו לחסוך את המטבע מספר 100. הוא חשב שכאשר יהיו לו 100 מטבעות, הרי שיהיה עשיר ויוכל להפסיק לעבוד. הוא חישב שאם יעבוד ויחסוך את משכורתו, הרי שתוך 11 או 12 שנים יצליח לחסוך את המטבע הנוסף. 12 שנה נראו לו הרבה מאוד זמן, והוא חשב שאולי יבקש מאישתו שתחפש עבודה בכפר לתקופת מה. הוא גם חשב להשיג לעצמו עבודה נוספת לאחר שעות העבודה בארמון. בחישוב המחודש שערך הוא הגיע למסקנה שבמאמץ רב, יוכל ביחד עם אישתו לחסוך את מטבע הזהב בשבע שנים. הוא התחיל לחשב מה יוכל למכור כדי להשיג עוד כסף... המלך והחכם שבו לארמון: המשרת נכנס למעגל התשעים ותשע. בימים הבאים המשרת היה עצוב וזועף, והמלך החליט לפטר אותו בגלל מצב רוחו העגום.

אבל מה יקרה אם ההארה תגיע לחיינו, ונבין, ככה פתאום, שתשעים ותשע המטבעות שלנו הם מאה אחוז מהאוצר. שלא חסר לנו דבר,
שאיש לא גזל מאיתנו דבר, שהמספר מאה אינו עגול יותר מתשעים ותשע. שזו רק מלכודת, גזר שהניחו מולנו כדי לטמטם את חושינו,
כדי שנמשיך לגרור את העגלה, עייפים, מצוברחים, אומללים ומובסים. מלכודת כדי שלעולם לא נפסיק לסחוב. וכדי שהכל ימשיך כרגיל.
לגמרי כרגיל! כמה דברים היו משתנים לו היינו נהנים מהאוצרות שלנו כפי שהם.

חורחה בוקאי - שמע סיפור
 

 
Sunrise over the Wheat Field

אתגר 34

הַיּוֹם עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לָעוֹמֶר - יְסוֹד שֶׁבִּהוֹד

ספירת 'יסוד' הבאה היום לידי ביטוי בספירת השבוע – 'הוד', מביאה לאנרגיית הענווה, ה'הוד'-יה וה'הוד'-אה, את רכיב התקשורת והמחויבות. ההבנה היא שתחושת ענווה והכרת ערך עצמי מאוזנת, מהוות בסיס חיוני לקשר אמיץ של מחויבות ואכפתיות.

שוש צימרמן

בני אדם מבויישים על ידי טובות. אם אני מקבל טובה, יש לי מחוייבות לנותן, יש לו תביעה כלפי משום שאני חייב לו. כולנו מתביישים
להיות חייבים. אנשים בעלי נפש אצילה מסרבים לפיכך לקבל טובות, כדי שלא להפוך עצמם לחייבים. אבל הגישה הזו מטה את הנפש
לכפיות טובה. אם האדם המאמץ אותה הוא בעל נפש אצילה טוב ויפה. אולם אם הוא גאה ואנוכי ובמקרה זכה לטובה, ההרגשה שהוא אסיר תודה למיטיבו פוגעת בגאוותו, ובהיותו אנוכי הוא איננו יכול להסתגל לרעיון שהוא חייב משהו למיטיבו. הוא הופך למלא בוז ולכפוי טובה. כפיות הטובה שלו אף עשויה ללבוש ממדים כאלה שאין הוא מסוגל לסבול את מיטיבו, והוא הופך לאויבו. כפיות טובה כזאת היא מהשטן.

עמנואל קאנט - "הרצאות על אתיקה"

אל לו לאדם לראות את פניו שלו פרננדו פסואה אל לו לאדם לראות את פניו שלו. זהו הדבר הנורא ביותר. הטבע נתן לו את מתת אי-היכולת לראות אותם, כפי שלא ניתן לו לראות את עיניו שלו. רק במימי הנהרות והאגמים יכול היה לראות את פניו. ואפילו התנוחה שהיה עליו לאמץ היתה סמלית. היה עליו להתכופף, להשפיל את עצמו כדי לבצע את מעשה ההשפלה שבראיית עצמו. בורא המראה הרעיל את נפש האדם.

מתוך ספר האי-נחת

אם אני אני כי אתה אתה, ואתה אתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה, אז אני אני ואתה אתה.

הרבי מקוצק

שאלות‭ ‬להתבוננות‭ ‬פנימית

1.האם הכרת הערך העצמי שלי מאוזנת? האם היא מסייעת לקשר הפנימי "שלי עם עצמי"?

2.האם הצניעות והענווה שבי תומכים בקשרים שלי עם הסובבים אותי? או שמא הן יוצרות לעיתים הפרדה וריחוק?
3.האם אני נוטה לחשוב שביכולתי "לקרא מחשבות של אחרים" , כשהם אומרים לי דבר אחד, אני למעשה מאמין שאני יודע שהם 
מרגישים אחרת?
4.מה מידת האמון שיש לי באחרים? האם אני שופט את הסובבים אותי? את הבחירות שלהם בחיים ? את הזוגיות ? האם אני נוטה לחשוב שאני יודע מה טוב להם ?
5.האם אני מאמין שכולם עושים את ההכי טוב שלהם כאן ועכשיו? שלכולם יש את הסיבות שלהם להיות במקומם ובמצבם?
6.האם אני נוטה לחשוב שאני הייתי מתמודד טוב יותר מאחרים בקשיים שלהם?

7.האם אני מצליח ללמוד מכל אחד?

‭ 

 

 

מיטיבי לכת

אקו ונרקיס סיפור מהמיתולוגיה היוונית

אֶקֹו הייתה נימפה1 יפהפייה, חובבת חורשות וגבעות, ועיקר עיסוקה היה שעשועי יער. היא הייתה אהובה על דיאנה ואחת מבנות לווייתה בצאתה לציד. אך הייתה לאקו חולשה אחת: היא אהבה לדבר, ובין אם בשיחת רעים או בוויכוח, התעקשה לקיים בידה את זכות המילה האחרונה. יום אחד, כשיּונֹו2 עקבה אחר בעלה זֵיאּוס, אשר לבה אמר לה שהוא מבלה בנעימים עם הנימפות, הצליחה אקו בשטף לשונה לעכב את האֵלָה בדרכה ולהניח לנימפות שהות להימלט. כשהתגלה הדבר ליונו, היא חרצה את משפטה של אקו באלה המילים: "מעתה
ואילך, לשון זו, שבה היתלת בי, לא תשמש אותך אלא למטרה החביבה עלייך כל כך - להשיב תשובה. אמנם תקיימי בידך את זכות
המילה האחרונה, אך לפתוח בדיבור לא תהיי 
מסוגלת לעולם". יום אחד ראתה נימפה זו את נרקיס, העלם יפה התואר, בעת שיצא לצוד בהרים. היא התאהבה בו ושמרה את צעדיו. מה נכספה לצודד את לבו במתק לשון ולגלגל עמו שיחה! אלא שהדבר נבצר ממנה. על כן
חיכתה בקוצר רוח, תשובתה מזומנת עמה, 
שידבר הוא תחילה. יום אחד, בעת שהעלם נפרד מיתר החבורה והרים קולו בצעקה: "מי
כאן?" ענתה אקו: "כאן." נרקיס הביט סביבו, וכשלא ראה איש קרא ואמר: "בואי;" ואקו ענתה: "בואי." נרקיס קרא שוב: "למה את
מתחמקת ממני?" ואקו החזירה לו באותה לשון עצמה. "הבה ונתראה," אמר העלם. והנערה ענתה לו בכל לב ובאלה המילים וחשה אליו, נכונה ליפול על צווארו. הצעיר נרתע בצעקה: "הסתלקי! אמּות ובלבד שלא אתמסר לך!" "אתמסר לך," אמרה לו; אך ללא הועיל. הוא הלך ממנה, והיא פנתה משם להסתיר את עלבונה בנבכי היער. מאז ואלך חייתה במערות ובין צוקים. אבריה קמלו מיגון, בשרה צמק, עצמותיה היו לסלעים, ולבד מקולה לא נותר ממנה דבר. ובקולה זה היא עדיין מוכנה ומזומנה להיענות לכל דורש ולהנציח את תביעתה הישנה - לקיים בידה את זכות המילה האחרונה. אולם בכך לא מיצה נרקיס את אכזריותו; גם ליתר הנימפות הוא פנה עורף כפי שנהג
באקו האומללה. עלמה אחת, שקיוותה לשווא לכבוש את ליבו, שטחה תפילה, כי יום יבוא והוא ילמד על בשרו מהי אהבה המושבת ריקם. אלת הנקמה שמעה ונעתרה לתפילתה. הייתה ברֵ כה אחת, מימיה צלולים ועינם כעין הכסף. הרועים לא נהגו אליה את עדריהם, עִזֵי ההר וחיות היער לא רבצו על גדותיה ושלכת עלים וענפים לא השחיתה את חלקת פניה. העשב צמח סביבה רענן, והסלעים סוככו עליה מן השמש. לכאן הזדמן העלם יום בהיר אחד, עייף, מן הציד, משולהב וצמא. הוא גחן לשתות וראה את צלמו במים; הוא הביט משתאה בעיניים הבורקות הללו, במחלפות 
הׂשֵער, המסתלסלות כתלתלי בכחוס3 או אפולו, בלחיים המתעגלות, בצוואר השנהב, בשפתיים הפשוקות בסגולת החוסן והבריאות, הקורנת מן הדמות כולה. הוא הושיט את שפתיו לקטוף נשיקה, הוא פשט זרועותיו מטה לחבק את מושא אהבתו. אך מן המגע חמק זה ונעלם על מנת לשוב כעבור רגע ולחדש את המקסם. נרקיס לא היה מסוגל למוש מן המקום. כל מחשבת אוכל או מנוחה הייתה רחוקה מדעתו בעת שהשתהה על שפת הברכה, מתבונן בעצמו. דמעותיו זלגו המימה והרעידו את צלם בבואתו. כשראה אותו מתרחק הזדעק: "אנא, הישאר! אם נאסר עלי לגעת בך, לפחות הנח לי להביט בך." במילים אלה, היוצאות מן הלב
הוסיף וליבה את השלהבת שאכלה בו. לאט-לאט נמוגו סומק לחייו, חוסנו ויופיו, אשר כה הקסימו לפנים את הנימפה אקו. אבל אקו לא משה מצדו, וכשזעק "אויה! אויה!" ענתה אחריו כהד. הוא כלה באהבתו, עד שמת, ובעת מסעו האחרון בנהר סטיקס השתופף צלו מעל דופן הסירה והעיף מבט אחרון בבבואתו שבמים. הנימפות קוננו עליו, במיוחד נימפות המים; הן טפחו על ליבן, וכמוהן עשתה גם אקו. הן ערמו עצים למדורה וביקשו לשרוף את גופתו, אלא שחיפשו ולא מצאוה. במקומה צמח פרח, שתוכו ארגמן ועלי כותרתו לבנים, הוא הנרקיס הנושא את שמו ומנציח את 
זכרו.

1.נימפה: כך נקראו במיתולוגיה היוונית אלילות המים, העצים וההרים. הן מתוארות בדמות נערות יפהפיות.

2.יונו: מלכת האלים, אשתו של זיאוס, המסמלת את הרעיה והאם האידיאלית.
3.בכחוס: אל היין והפריון אצל הרומאים. היוונים קראו לו דיוניסוס.

תרגמה ליאורה הרציג/ "מגוון" מקראה לספרות לכיתה ט' בבית הספר הכללי

אתגר יומי

קח 15 פתקים בכל אחד מהם ציינ.י שם של מישהו.י מהווה או מהעבר חבר.ה/ מכר.ה/ טרמפיסט.ית/ מנהל.ת/ סופר.ת. כתב.י בכל פתק משהו קטן שלמדת ממנו. הכינו מהם ספרון או קולאז' על אחד הקירות בחדר או דלתות הארון. תבחרו אחד מהם והרימו אליו טלפון/ שלחו לו הודעה וספרו לו על הדבר שלמדתם ממנו/ משפט שנחקק. 

 
Sunrise over the Wheat Field

אתגר 35

הַיּוֹם עֶשְׂרִים וְוּשְׁמוֹנֶה לָעוֹמֶר - מַלְכוּת שֶׁבִּהוֹד

ספירת 'מלכות', שהאנרגיה שלה חותמת את שבעת ימי ספירת 'הוד', מביאה למידות הענווה, ה'הוד'-אה וה'הוד'-יה – הנהגה של מלכות ה'אני', כבוד לעצמי ולמי שאני הנני. ה'הוד' שבענווה הוא 'מלכות'י ורם, ואינו מאפשר שליטה ודיכוי בהנהגה ובניתוב הדברים והאנשים שמסביב.

שוש צימרמן

הרבה ענפים טובים צומחים משורש הענווה: העניו הוא סבלן, ומהסבלנות יבוא שלום. ובענווה ישקיט כעס של אדם הכועס עליו, כמו
שנאמר: "מענה רך ישיב חמה". (משלי טו א) והשלום הוא מידה טובה מאוד. העניו ידין כל אדם לכף זכות. משל כי שאלו אחד מן החסידים: במה היית זוכה להיות אדון לבני דורך? השיב: מפני שכל אדם שראיתי, החזקתי יותר טוב ממני. אם היה חכם
יותר ממני, אמרתי: גם הוא ירא אלהים יותר ממני, מפני רוב חכמתו. ואם היה קטן בחכמה ממני, אמרתי: הוא שוגג ואני מזיד. ואם הייתי
זקן ממנו, אמרתי: עוונותיו מועטים מעוונותי. ואם היה כמוני בחכמה ובימים, אמרתי: לבו טוב לאלהים יותר מלבי, לפי שאני יודע העבירות
שעשיתי, ואיני יודע העבירות שעשה הוא. ואם היה עשיר ממני, אמרתי שהוא עושה צדקות יותר ממני. ומאלו הטעמים הייתי מכבד בני
אדם, והייתי נכנע לפניהם. אך מה שצריך להרחיק במידה זאת: שלא יהא עניו ונכנע לפני הרשעים. ועל זה אמר הכתוב: "מעין נרפש ומקור משחת, צדיק מט לפני רשע". (משלי כה כו) ואם יש יכולת בידו, יקֹום מן הרשעים לכבוד השם, ויחזק תוכחתו נגדם, ויעמוד עליהם כארי נוהם להציל הנגזל מיד הגוזל. ויורה בני אדם עבודת הקדוש ברוך הוא, ויוכיחם בכל כוחו כפי חכמתו: בתחילה בנחת, ואם לא יועיל יכלימם. ויצווה על הטוב ויזהיר מן הרע, בפיו ובלשונו 
כפי חכמתו. וימהר לקחת דיני אלהים ממי שחייב בהם, ולא ייכנע ולא יושפל בזה.

אורות צדיקים ב ל"ג

"במהות אינכם נחותים מאיש ואינכם נעלים על איש. מתוך הבנה זו צומחת הערכה עצמית וענווה אמיתיות. בעיני האגו הערכה עצמית וענווה עומדות בסתירה זו לזו. לאמיתו של דבר, הן דבר אחד ויחיד."

מתוך "ארץ חדשה" מאת אקהרט טולה

יש מדות אחרות שנראות על פניהם כאילו שהם מתקרבים אל הגאווה, אבל נצרכים מאוד בחברה האנושית. יש אנשים שמטבעם יש
בהם כוח מנהיגותי, והחברה האנושית זקוקה לאנשים עם כוח כזה. דרכו של המנהיג הוא להשתמש במדות השררה וההתנשאות כדי
להעמיד את האמת על תלו, לקיים את היישוב ולהסיר הרעות והנזקים מבני אדם. המושל חייב להתנשא כדי להטיל אימה שיבלום את החטא. מושל כזה יכול להיות עניו בענייני עצמו, ברם ענווה והנהגה אינם סותרים זו את זו. משה רבינו היה עניו, ברם היה בו כוח ההנהגה "לקנא תכלית הקנאה בכל מעשה מכוער, ומתגבר בביטולו תכלית התגברות כענין המצרי וכענין מעשה העגל". המאירי מעמיד את ענוותנותו של משה רבינו שאפשר לו מדת ההנהגה, מול שפלות הרוח של אהרון הכהן שגרם לו ל"רכות יראה", ובגלל זה לא הצליח למנוע את מעשה העגל. אין סתירה אם כן בין ענוותנותו של ר' יהודה הנשיא לצוואתו "נהוג נשיאותך ברמים וזרוק מרה בתלמידים". ענווה כן, שפלות רוח 
לא.

הרב פרופ' כרמי הורוביץ/ דף שבועי של הפקולטה למדעי היהדות באונ' בר אילן, פרשת במדבר

הַכֹּל לא בָּראשׁ:

אַתְּ לא יְכוֹלָה, אַתְּ ל ֹא אַלּוּפָה, אַתְּ לא תּוֹתָחִית,
אַתְּ לא בּוּלְדוֹזֶר, אַתְּ לא נָמֵר.

וּבִכְלָל

לָמָּה לִי לִהְיוֹת יְכוֹלָה, לָמָּה לִי לִהְיוֹת אַלִּיפוּת,
לָמָּה לִי תּוֹתָח, לָמָּה לִי בּוּלְדוֹזֶר, לָמָּה לִי נָמֵר

ְכּשֶׁאֶפְשָׁר לִהְיוֹת אָדָם.

שיר חולשה / דנה מרקוביץ

שאלות‭ ‬להתבוננות‭ ‬פנימית

1.איך אני חווה את עצמי? אם אצייר ציר, בקצהו האחד-גאווה ובקצהו השני- שפלות רוח, איפה הייתי ממקם את עצמי עליו? איזו עבודה עלי לעשות עם עצמי בהקשר זה?
2.האם ניתן לומר שיש בי ענווה?
3.האם אני פתוחה לדעתם של אחרים ? האם אני מצליחה להקשיב וללמוד מהסובבים השונים?
4.מתי מתעורר בי הרצון לשלוט בסובבים? מי הם אותם סובבים? אלא אותם אנשים?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

למטיבי לכת

המלך שרצה שיהללו אותו

היה היה מלך שהיהירות הטריפה את דעתו לגמרי, כשם שהיהירות תמיד מטריפה את דעתם של האנשים בסופו של דבר. המלך ציווה לבנות מקדש בגני הארמון ובתוך המקדש הורה לשים פסל בדמותו בתנוחת לוטוס. בכל בוקר, לאחר ארוחת הבוקר, היה המלך הולך למקדש ומשתחווה לדמות בהערצה עצמית. יום אחד הוא החליט שדת שיש לה מאמין אחד בלבד, אינה דת רצינית ודרושים אנשים נוספים שיסגדו לו . הוא הוציא צו המורה לחיילי המשמר המלכותי להשתחוות לפסל לפחות פעם ביום. אותו הדבר נדרשו לעשות משרתי הממלכה ושריה. טירופו גבר ככל שחלף הזמן ומאחר שלא הסתפק בכניעותם של הסובבים אותו, החליט יום אחד שחיילי המשמר המלכותי יצאו לשוק ויביאו את שלושת האנשים הראשונים שיפגשו. "בעזרתם", חשב ,"אוכיח את כח האמונה בי. אבקש מהם שישתחוו לדמותי, ואם יש שכל בקוקודם, כך יעשו, ואם לא, הם אינם רואיים לחיות ." אנשי המשמר הלכו לשוק והביאו איש רוח, כומר וקבצן שהיו שלושת האנשים הראשונים שפגשו. שלושתם הובלו למקד והובאו לפני המלך. "זו דמותו של הל האחד והיחיד," אמר להם המלך . "השתחוו לפניו או שחייכם יוגשו לו כקורבן." איש הרוח חשב: " המלך משוג ויהרוג אותי אם לא אשתחווה. זה ללא ספק אילוץ של כח עליון. איש לא יוכל לשפוט לרעה את התנהגותי לאור העובדה שנעשתה לא מתוך שכנוע פנימי אלא אך ורק כדי להציל את חיי, ולמען החברה שאני מחויב לה." והוא השתחווה לפני הדמות. הכומר חשב: "המלך השתגע ויקיים את איומו. אני נבחרו של האל האמיתי, ולכן מעשי הרוחניים מקדשים את המקום שבו אני נמצא. לא חשוב מהו הפסל. האל האמיתי הוא זה שאני מוקיר." והשתחווה. הגיע תורו של הקבצן והוא לאחור זז ממקומו "השתחווה," אמר המלך. "הוד מעלתו: אני לא חייב כלום לאנשי העם, שלמען האמת ברב המקרים מגרשים אותי בבעיטה ממפתני הבתים. איש לא בחר בי, חוץ מהכינים המעטות שחיות על ראשי. אני לא יודע לשפוט איש ואני לא יכול לקדש אף דמות. ובאשר לחיי, אני לא חושב שהם רבי ערך עד כדי כך ששווה לעשות מעשה מגוחך כדי לשמור עליהם. לכן, אדוני,אני לא מוצא שום סיבה ראויה להשתחוות." מספרים שתשובתו של הקבצן נגעה ללבו של המלך עד כדי כך שהוא החל לבחון את מעשיו. מסיבה זו בלבד, מספרת האגדה, החלים המלך וציווה להחליף את המקדש במזרקה ואת הפסל באדניות עם פרחים.

חורחה בוקאי - שמע סיפור

אתגר יומי

כתבו מכתב הערכה לעצמכם. 

1. דברו אל עצמכם כאילו אתם אדם מהצד, תתארו את עצמכם על חוזקותיכם ותודו לכם על הדברים הטובים שאתם עושים בעולם. עליכם למלא את כל הדף. לא יותר ולא פחות. כשתסיימו, הפכו את הדף, ובצידו השני. תארו את הדמות שהייתם רוצים להיות , מה הייתם רוצים שמשפחתכם תחשוב עליכם? חבריכם? איזה מין קולגות בעבודה אתם? מה חיות המחמד היו מספרות עליכם? עליכם למלא
חצי בעמוד, ובחציו השני ספרו נא על הפערים בין הרצוי והמצוי.

2 .ציירו על דף 2 מעגלים גדולים, נפרדים. אחד מהם הוא "מעגל ההשפעה" והשני " "מעגל הדאגה"

(סטיבן קובי)

מלאו תחומים שחשובים לכם כרגע בחיים, וחלקו אותם לפי המעגלים לתחומים שיש לי יכולת השפעה בהם (איך אני מתייחס לאנשים, ניהול הזמן של/ תזונתי/ הצעת עזרה לאחרים וכו..) ולאחרים שאינם בשליטתי (מזג אויר/התפשטות וירוס בעולם/ התנהגותם של אחרים וכו..)